יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

פוסטמודרניזם והסרט "סיפורי דגים" (טים ברטון)\ הילי ולטר



                     אנחנו מתחילים את הסרט מתחת למים – בעולם עמום שהאמת היחידה שיש בו הנם אובייקטים מוצללים בדרכם אל האור, בדרכם להיות נראים וברורים – אך מאחר ומדובר בדגים, ככל הנראה, איך שהם יראו באור יום ואיך שהם נראים מתחת למים זו צורה שונה מאוד – עולם האור הוא לא העולם שלהם, האוויר מחוץ למים הוא לא מה שנכון עבורם – מה שנכון עבורם הוא כן להיות צלליות מתחת למים, אובייקטים מעורפלים ולא ברורים. האמת היא האמת כפי שהאובייקט תופס אותה – נראה שבגלל זה הסרט מתחיל גם בהתקדמות החוצה מתוך המים מנקודת מבטו של מי שיוצא החוצה מהמים, של הדג הגדול שאי אפשר לתפוס – אולי כמו מושג האמת, פיקציה שלעולם ניתן לתפוס. ואין זה משנה אם הדג הוא חזק יותר או גדול יותר, יש בו משהו אחר שבגללו לא ניתן לתפוס אותו, משהו שגם הסרט לא נותן לו תשובה.

אבא של וויליאם הוא מספר סיפורים – סיפורים מטורפים וגדולים מהחיים – על אנשים ענקים, על עיירות נסתרות, אגדות הרואיות ומכשפה יכולה להראות, בעין הזכוכית שלה, כיצד תמות, וכמובן את הסיפור על הדג הכי גדול בנהר – הסיפור הזה שהוא רואה כסמל אהבתו ומחויבותו לאשתו ולנישואיו אליה ולמשפחתו – בפעם המיליון שוויליאם שומע את הסיפור הזה הוא כבר מערער בחשיבותו, בסמליותו ובאמיתותו. האב מספר את הסיפור ליד וויליאם, בפעם האחרונה, בליל חתונתו של וויליאם – והבן מתרגז, הוא לא מוכן לקבל יותר את האב שנראה שעסוק רק בעצמו ובלפאר את עצמו דרך סיפורי גבורה – וויליאם יודע שביום שבו נולד, שלא כמו שאביו מספר כל הזמן, הוא היה רחוק מהבית, כסוכן מכירות נוסע. ובין הסיפור שוויליאם יודע, לבין הסיפור שאביו מספר יש אמת אחרת, אמת שלישית שקשורה אולי בלמה לספר את הסיפור הזה? ולא דווקא איזה מהסיפורים הוא האמת. נראה שבסאבטקסט של החיבור בין שני הסיפורים שקרו או שלא קרו – מסתתרת החוויה האמיתית של המספר – המציאות, מול ההזיה, מול התקווה מביאה סיפור שונה מזה שקיים, סיפור חדש שמביא יותר מהאמת האישית של מי שמספר את הסיפור. החוויה יוצרת היסטוריה שונה, האדם הוא זה שיוצר את סיפור חייו.

בסרט מוצגות תפיסות שונות של מציאות, גם בתחילתו, כשקולו של וויליאם מספר בוויס אובר על הריב עם אביו ועל כך שלא דיברו שלוש שנים – הוא מגלה את התפיסה שבעצם לא היה שום ריב ושהעובדה שלא דיברו היתה מקרית – למשל כשהוא מספר על שיחות הטלפון עם אמו, המספרת לא שאביו לא נמצא כרגע, והוא בעצם לידה, הוא בבריכה ולא בבריכה – גם זו חוויה פנימית – האב נמצא ולא נמצא בשביל וויליאם, הוא קיים ולא קיים, נתפס ולא נתפס – הם אף פעם לא דיברו על כך שהם לא מדברים – מאחר ולא דובר על כך – הם מעולם לא רבו ומעולם לא "לא דיברו" – הכל מקרי.

המים משמשים מוטיב לאורך הסרט השוזר מציאות ודמיון – אין קביעה מדויקת של מה היא המציאות ומהו הדמיון: הסרט מתחיל במוטיב המים, מתחת למים בעולם המעורפל, באמיתות המעורפלות. ממשיך לערבב אמת מול מציאות – הבן רוצה לשתות אמת, האב רוצה להשקות בסיפורים – האב צמא תמיד לעוד הרפתקאות, שוחה בבריכה כמו דג – כפי שהוא חווה את עצמו – כשהאב חולה ואינו יכול עוד לצאת להרפתקאות האמיתיות והלא אמיתיות שיצא אליהן כל חייו, הוא הופך צמא יותר להרפתקאות, הופך להיות אותו דג מחוץ למים שמוכרח לחזור לעולם שלו בחזרה.

וויליאם מדמה את אביו לקרחון – הקשור במוטיב המים. הוא אומר שהוא יכול לראות רק את קצה הקרחון, הוא טוען שהוא לא מכיר את אביו, שהוא יודע עליו רק 10% מקצה הקרחון הגלויים לו. וויליאם לא מבין שבעיניו של האב הוא דווקא האגם הפורה ולא הקרחון הקפוא – האב הוא נודד, נודד בדמיונותיו ונודד בעבודתו שהייתה כשוויליאם היה ילד – הוא סוכן מכירות נוסע משום שערכיו המסורתיים דורשים ממנו לפרנס את אשתו ומשפחתו – בעיניו של וויליאם לא היו אלו חיים מסעירים במיוחד ודווקא את אלו הוא רוצה להכיר, ולא את ההוויה האמיתית של האב, החוויה שלו את הדברים – הוא שולל את האגדה, את סיפורי האב כלא אמיתיים כלל כשיש בהן הרבה יותר מכפי שנראה לוויליאם, הרבה יותר מ"גרעין של אמת". מבחינתו של אביו של וויליאם, אלפי הסיפורים שהוא סיפר הן אלפי עובדות. הבן צריך לקבל את העובדה שזו המהות של אביו, וזאת החוויה שלו את הדברים שוויליאם מקבל כלא מציאותיים.

אביו של וויליאם מייצג את הדרך הישנה בערכיו המסורתיים הגשמיים, אהבה גדולה, משפחה, בית, פרנסה למשפחה. גם הבן, על אף שהוא נוגד את האב בתחילת הסרט דומה לו בכך שגם הוא מייצג ערך ישן של עולם מודרניסטי ולא פוסטמודרניסטי – וויליאם מחפש אמת, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן ישנה אמת שהיא אחת, יחידה ומוחלטת. אך הסרט בוחר לייצג את אותם ערכים ואותה רדיפה אחרי האמת היחידה בצורה הפוסטמודרניסטית: המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי הבן מתמזגת באגדה, שהיא המציאות כפי שהאב תופס אותה – אין התחייבות לאמת אחת יחידה, ישנו יצור כלאיים המאחד את כל האמיתות ואת כל צירי הזמן והמרחב – הדמות של הלנה בונהם קרטר מספרת לוויליאם על האישה הבודדה שהיא ועל האגדה על האישה הבודדה שהשתגעה והפכה למכשפה שיכלה להראות לאנשים כיצד ימותו – אך גם לפי הנרטיב הכרונולגי של האב, הסיפור על המכשפה שהראתה לו כיצד ימות התרחש בילדותו. הסיפור הוא הסיפור שהאדם בוחר לספר על עצמו, ולא רק את ההיסטוריה, אלא גם את העתיד – יש באפשרות האדם, באמצעות הסיפור, לשנות את העתיד.

          יש בכך אופטימיות גדולה – וויליאם בוחר לתת לאביו למות בדרך שלו, הוא לוקח אותו לאגם האגדי – אמיתי שלו, שמלווה את כל סיפוריו, זה שכנראה נמצא
ליד כל מקום שהוא נמצא, ליד כל עיירה באלבמה, בכל מקור מים – גם בגשם, גם בבריכה ואולי גם בכוס המים שהוא שותה בצימאון. האב חוזר לבסוף לאגם, הוא הופך לדג הגדול שבמים, הוא האמת הגדולה וכולם שם סביבו רואים אותו לא ברגע מותו אלא ברגע התחייה מחדש שלו – הוא חוגג פוסטמודרניזם בדרך הנוצרית הרוחנית: הטבילה והתחייה מחדש של החלומות. לאחר מכן מתרחשת הלוויה – לוויה אמיתית שנראית כנטועה במציאות, אך לאחר שהבן משלים אם אביו, עם המציאות כפי שאביו היה ואה אותה, הוא גם רואה את כל הדמויות מסיפוריו של אביו קמות לתחייה – קצת דומות, קצת שונות אך הן שם, במציאות, באגדה ובין לבין.



Off Notes

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה