יום שישי, 23 בנובמבר 2012

הקולנוע כמתעד ויוצר היסטוריה: חלק ראשון: הדמוקרטיה האמריקנית


דמוקרטית ההמונים ומה מקום הקולנוע בה–
דמוקרטיה ליברלית מול דמוקרטיה טוטליטרית
כשניתנה לאדם אפשרות לבחור הם בחרו בחירות גרועות. נראה כי ההמונים לא בהכרח בוחרים טוב. דמוקרטיה ההמונים היא דמוקרטיה שבה הסמכות לשלטון נובעת מהעם ולא מאלוהים. הסמכות באה מהעם.
1. דמוקרטיה ליברלית – שומרת על פלורליזם מפלגתי, שמירה על זכויות.
2. דמוקרטיה טוטאליטרית – לא שומרת על זכויות, אך הסמכות היא מהעם – היטלר נבחר ע"י העם.

בניגוד לאירופה (בדר"כ), הוליווד בארה"ב – הקולנוע היא תעשייה פרטית ויכולה להציג את הדמוקרטיה האמריקנית.
הדרמה הפופוליסטית האמריקנית בשנות ה 30 וה 40 –  הדרמה – הינה הז'אנר הפופולארי באותם שנים.
בשנות ה 50 – המקרתיזם – גרם לכך שכמעט לא נוצרו סרטים פוליטים. אך גם האין הוא הכרחי לקולנוע. הוליווד יצאה מהמקרתיזם רק בשנות השישים באקט דרמטי – פרס אוסקר לתסריטאי שמאלני, קומוניסט – דלטון טרמבו.
בשנות ה 70 JFK נבחר לנשיא ארה"ב – שלוש שנים לאחר מכן קנדי נרצח. הרצח היה מאוד מסתורי – הרוצח נרצח ולאחר כמה שנים הרוצח של הרוצח נרצח – הפוליטיקה הפכה לסרט מתח וכך גם הקולנוע שעבר לסרטי המותחן הליברלי של שנות ה 60 וה 70.
הסאטירה הפוליטית של שנות ה 90.

***בשנות ה 80 ארה"ב לא עשתה סרטים פוליטים – מאבקים משפטים נגד משרד המשפטים האמריקני.
הנשיא דאז – רונלד רייגן – היה כוכב "מזדנב" ששנא את הוליווד וכעס על הוליווד. רייגן נחשב לאחד מגדולי מלשיני המקרתיזם. מדוע באמת לא נעשו סרטים על הנשיא? העם אהב אותו, היה אחד הנשיאים האהובים בארה"ב. הוליווד פשוט התעלמה מהפוליטיקה האמריקנית – הוליווד לא רוצה להיות בדיסוננס עם קהל הצופים האמריקני.

דמוקרטית ההמונים ומקומה בקולנוע:
שתיהן בעצם נולדו בערך באותה תקופה – אי אפשר לדמיין את המאה ה 20 בלעדיהן והן מזינות אחת את השניה.
הדמוקרטיה החלה בעצם ביוון הקלאסית – היתה זו דמוקרטיה של גברים עשירים בלבד. המצב של הנשים באתונה הקלאסית היה נורא בערך כמו אירן של היום.
הדמוקרטיה נעלמה מן העולם לאחר מכן לאלפי שנים וחזרה שוב כקונספט במהפכה הצרפתית 1789. מאז ועד סוף המאה ה 19 – מתחיל תהליך שבו הכח עובר להמונים. במהפכה הצרפתית היתה זו מהפכה של בורגנים – גברים שהיה להם כסף אך לא היה להם כח. בסוף המאה ה 19 – כמעט בכל מדינה כל הגברים יכולים להצביע. הנשים, כמובן, מאוחר יותר.
ארה"ב דווקא לא כל כך דמוקרטיה המונים, רק לכאורה – לבחירות בארה"ב צריך להירשם – אלו שלא הולכים להירשם – עניים ששקועים בלאו הכי בצרותיהם.
השינוי שדמוקרטית ההמונים מייצרת הוא שהשליטים צריכים "להתחנף" להמונים:
צריכים לתת להמונים תחושה שהם חלק מהעניינים.
לראשונה בהיסטוריה יש "חינוך חובה חינם" – המדינה מממנת חינוך להמונים.
תחושה שהמדינה הינה מגוננת ואכפתית. ובנוסף - בבית הספר ישנם שיעורים המלמדים כמה טוב להיות אזרח תורם. בית הספר הוא מקום מגויס המלמד את האזרחים לאהוב את המדינה – תחושת סולידריות לאומית של שייכות לעם אחד ולגורל משותף.
זכויות סוציאליות: פנסיה וביטוח בריאות = מדינת הרווחה.
קיצור שעות העבודה ושכר הוגן (יחסית) – יש זמן פנוי.
=
מביא לסוג חדש של תרבות -  תרבות פופולארית.
האפשרות שרוב האוכלוסיה יודעת קרוא וכתוב – ההמונים נהנים מספרות זולה, ספרות אסקפיסטית, לצרכי בידור – תכנים של סקס ואלימות.
בזמן הפנוי – יום ראשון הולכים לתיאטרון העממי(: באנגליה: מיוזיקהול, בארה"ב: וודביל).
הרעיון העיקרי – מערכונים קצרים, קוסם – שמירה על הריכוז של הקהל.
פארקים עירוניים, תזמורות, נסיעה לכפר.
כדורגל (וספורט בכללי) – כתוצאה מהזמן הפנוי והכסף הפנוי.
וגם הקולנוע נחשב לחלק מאות אפקט של דמוקרטיה ההמונים.

הקולנוע בתחילתו נחשב לבידור להמונים, למעמדות הנמוכים. המעמדות הגבוהים צפו בקונצרטים ותיאטרון רפרטוארי. הקולנוע והכדורגל נחשב היה לבידור זול. נוצר תהליך בו התרבות הפופולארית השתלטה על המעמדות הגבוהים.
התרבות הפופולארית מבוססת על צריכה המונית (מס – פרודקשן). התרבות הגבוהה הוא יחידני ובלתי ניתן לחיקוי, בתרבות הפופולארית כמה שיש יותר חיקויים זה יותר טוב.
תרבות להמונים הינה תרבות שמיוצרת להמונים = המעמדות הגבוהים מייצרת להמונים – מכתיבה להמונים מה לחשוב, מה ללבוש, מה לקנות. אך מצד שני עליה גם להתחבב על ההמונים: יש בה משהו מההמונים, אך היא גם מעצבת את ההמונים. (התרבות העממית באה מהעם, התרבות הפופולארית באה מהמעמדות הגבוהים בשביל העם).

עד כמה הקולנוע הוא מדיום דמוקרטי?
אחד המאפיינים של הקולנוע זה שכולם רואים אותו. בשנות ה 70 בשביל ללכת לקולנוע צריך ללכת לבתי הקולנוע – למרחב הציבורי.
הקולנוע בתמונות – קומיונקטיבי – כל אחד יכול להבין.
"יומני החדשות" – ניתן ליצור קרבה לשליטים באופן שלא היה קודם. התקשורת בין ההמונים לשליטים הפכה לקרובה, ישירה ואף אינטימית.
התרבות הפופולארית שיועדה להמונים בדרך כלל סיפרה על המעמדות הבורגנים והגבוהים – אסקפיזם – בריחה לפנטזיה על המעמדות הגבוהים.
המבנה של  השפה הקולנועית – ממציא השפה הקולנועית כפי שהיא היום הוא ד.וו. גריפית'. הוא ממציא את השפה הקולנועית שתהיה ברורה לכולם. אין ערבוב של זמנים – יש התחלה, אמצע וסוף. בעצם מי שהתחיל את בלבול הזמנים היה גודאר – מי שהפך את זה לפופולארי והפך את זה ל"המוני".
גיבור שניתן להזדהות עמו.
הדמיה של עולם אמיתי – מציאות שהיא כאילו אמתית – אשליית המציאות.
סיבה ותוצאה – קלוז אפ על חפץ מסוים יהיה משמעותי לעלילה.
הקלוז אפ מאפשר קרבה, הזדהות, יצירת "כוכבי קולנוע".
היכולת לתת אשליה של השתתפות אמיתית במתרחש (בחדשות למשל).  בשעה שיושבים לבד בבית ובאולם הקולנוע ובעצם פסיביים למתרחש.
=
כל הדברים הללו אינם מקריים כי הם נוצרו במקביל לדמוקרטיה ההמונים. השפה הקולנועית מתפתחת באופן דמוקרטי, בקורלציה לדמוקרטיה ההמונים.

כפי שנזכר לעיל – דמוקרטיה מתחלקת לדמוקרטיה ליברלית ודמוקרטיה טוטליטרית = שתיהן דמוקרטיות(!) – היטלר בא מהמעמד הבינוני הנמוך, פעל בשם ההמונים ובשביל ההמונים (אם ההמונים התנגדו היטלר נסוג – הרעיון של הריגת המפגרים להשבחת הגזע למשל). הדמוקרטיה של הפרולטריון (לנין והמהפכה הבולשביקית).
הדמוקרטיה הליברלית שומרת על זכויות. הדמוקרטיה הטוטליטרית אינה שומרת על זכויות, אך המוטיבציה לשלוט מגיעה מהעם. לא היה מקום ל"דם כחול" (השליטים ששונים לחלוטין, אינם בני אדם ונבחרו ע"י האל). דמוקרטיה – הריבונות נובעת מהעם.
בדמוקרטיה ליברלית הזירה התרבותית (ספרות,קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה) יותר חופשית, אוטונומיה יחסית. כמובן שבמשטרים טוטליטרית גם היחסיות הזו אינה קיימת.

ארה"ב שייכת לדמוקרטיה הליברלית – לקולנוע ההוליוודי יש מונופול והוא אינו ממומן כלל ע"י המדינה. הקולנוע האמריקאי הוא אוטונומי ואינו חייב דין וחשבון למנגנוני המדינה לכן הוא יכול ליצור סרטים על המדינה – אך עליו להיות גם מאוד פופולארי ואסקפיסטי כי זה מה שההמונים יעדיפו. יש מעט סרטים פוליטיים – רובם יוצרו בארה"ב.

מר סמית' הולך לוושינגטון (1939)\ נא להכיר את ג'ון דאו (1941) \ פרנק קפרה
כל אנשי המלך (1949)\ רוברט רוזו – (רגע לפני המקרתיזם)
פרנק קפרה – מהגר מסיציליה שהגיע לקליפורניה.
יצר את שני ג'אנרים של קולנוע: הדרמה החברתית והקומדיה הרומנטית.
כבר בסרט "זה קרה לילה אחד" (קומדיה רומנטית)  נראית רגישותו להמונים, לעם, הפך למשורר של הפופוליזם האמריקני.
הפופוליזם האמריקני נוצר כעוינות כנגד המדינה – האזרחים לא אוהבים את ההתערבות של המדינה בחייהם. הפופוליזם האמריקני התפתח באמצע המאה ה 19.
המסורת הפופוליסטית קיימת בארה"ב עוד מתקופת הויכוח על אימוץ החוקה. האנטי-פדרליסטים, אלה שהתנגדו לחוקה פדרלית, ביטאו כבר אז רבות מהתמות הפופוליסטיות: האמונה שהעם הוא מקור הסגולה, חוסר אמון שהדמוקרטיה הייצוגית מסוגלת לבטא את רצון העם, חוסר אמון בממסד פוליטי מרכזי.
הורשיו אלג'ר – הבחור שמגיע מן הכפר, הקהילה, מערכים טובים. האיש הפשוט והתמים, ששומר על הערכים הטבעיים שלו שמנצח את האתגרים והמכשולים. יושר, התמדה ועבודה קשה, בתוספת טיפת מזל, יעבירו כל אדם עני ומוכשר אל מחוזות השפע – זה הנרטיב נוסח הורשיו אלג'ר שהגיע מן התרבות הפופולארית של המאה ה 19 – גריפית' הביא אותו לקולנוע ופרנק קפרה שכלל את זה.

מר סמית' הולך לוושינגטון\ פרנק קפרה (1939):
זוויות הצילום בסיקוונס ההגעה לוושינגטון מציגות את אבות האומה כמורמים מהעם אך עם זאת שווים לעם – אחד העם. יש התייחסות לנשיאי המופת של ארה"ב – לינקולן, אדאמס, וושינגטון וכו' אלו שהפכו את ארה"ב למה שהיא. יחס של הערצה אלוהית לדמוקרטיה האמריקנית לצד שוויון. אמריקה מורכבת מאנשים פשוטים וישנה גם הרמוניה בין האלוהיות והפשטות של הנשיאים שמתבטאת בזוויות צילום – גובה העיניים וזווית נמוכה ומעצימה.

פילבסטר – משיכת זמן ע"י דיבור – זכות של נציג בסנאט לקבל זכות דיבור ולא להפסיק לדבר עד שיקרה משהו. (נאומו של ג'פרסון סמית' שערוך בקרוס קאט).
בעריכה זו ניתן לראות את מייצגי הדמוקרטיה שהם הילדים והאמהות, ניתן לראות שם גם ילד כושי בשוטים הקבוצתיים של הנערים – מה שמציג את הליברליות והשוויוניות שבה דוגל פרנק קפרה. מוצגים בעריכה זו צעירים מול זקנים, פשטות מול טכנלוגיה, פשטות מול בעלי האמצצעים – מועבר ע"י שוטים קבוצתיים מול שוטים יחידניים של בעלי ההון, בנוסף הבדל של בהירות מול חושך ואפלה.
לקראת הסיום – הבאת המברקים המפוברקים של טיילור לסנאט – דמותו של ג'פרסון מושוות לדמותו של ישו – המקריב את עצמו למען העם האמריקני בדומה לישו שהוא מופת ההקרבה.
הסוף טוב. סוף אסקפיסטי שאינו קיים. סוף שהוא בלתי אפשרי – ברגע שסמית' נחלש ומתעלף הסנאטור מרגיש אשם ומודה בשחיתות שלו.
המסר: (תזה מרקסיסטית) הדמוקרטיה היא לא דמוקרטיה. העם לא שולח את הסנאטורים, בעלי ההון שולחים את הסנאטורים. בעלי ההון הם אלו הקובעים את המדיניות, הקפטליזם, העם הוא סטטיסטי.
פרנק קפרה נותן תקווה – תקוותם של האנשים הפשוטים. מיוצגים ע"י הילדים, ע"י הכפר. חזרה לאידאל של אמריקה – שלטון של נציגים שבאים מהכפר, עם אידאלים, צדק ופשטות.
הפופוליזם האמריקאי התחיל כתנועה מאוד שמרנית – מתוך רגשות, הסולידריות האמתית שמרגיש האמריקאי היא לקהילה ולאו דווקא למדינה. התנגדות לתיעוש, לפוליטיקאים, לעירוניות, לאלו שמדברים יותר מדי ולא עושים – אלו מאיימים על הפופוליזם האמריקני.
אך הפופוליזם האמריקני השמרני מחזיק גם בשנאת זרים, קפרה לוקח את הפופוליזם האמריקאי קצת יותר שמאלה – משמיט את שנאת הזרים, מחזיק באידאל של חזרה לכפר, ואויבו הגדול ביותר הם בעלי ההון.
ב 1939 – לא היתה כלל נגיעה לנשיא – מוסד הנשיאות נחשב מחוץ לתככים ולביקורת, מעמד מקודש. רוזוולט היה הנשיא דאז. נבחר בסופו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע המערב. בשנת 1932 היו בארה"ב 30% אבטלה. אנשים איבדו את בתיהם וחיו ב"הוברסוויל" (ע"ש הנשיא הובר שהיה אז) וגרו בפחונים. כשרוזוולט נבחר הוא היה הנשיא הראשון שדיבר לאומה האמריקנית והתערב בכלכלה. כמה שרוזוולט ניסה, גם עם ה"ניו דיל" – ארה"ב לא יצאה מהמשבר העמוק עד 1939 – מלח"ע השנייה. אך למרות שהמשבר היה קשה התמיכה עדיין הייתה גדולה ברוזוולט, גם הוליווד תמכה בו. מכאן שב 1939 העם האמריקני בהחלט האמין בנשיא, בכך שהוא לא נבחר ע"י בעלי ההון והוא ללא רבב.
בניגוד לסנאט – שעל אף שהוא תקין הוא נגוע בשחיתות קשה. אך הסנאט יכול להתחרט על שחיתותו – בכל זאת מעיד על אנושיות. גם נשיא הסנאט הינו דמות עממית – לועס מסטיק, נינוח.
התקשורת – אינה תקשורת חופשית. מבחינת הוליווד אין עיתונות חופשית בשנות ה 30, היא מזוהה עם הטכנולוגיה וההון. התקשורת אינה ממלאה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, היא לחלוטין תלויה בבעלי הון. הייצוג הזה ישתנה בהמשך בגלל ההיסטוריה.
הקונספירציה – קשר נגד העם האמריקאי: קשר של שחיתות. בעל ההון שבשל תאוות הכסף שלו הוא מרמה את העם ומאיים על הדמוקרטיה האמריקנית.

נא להכיר את ג'ון דאו\ פרנק קפרה (1941):
חלק מ"טרילוגיה" ביחד עם "מר סמית הולך לוושינגטון" (הסרט השני – מוסד הסנאט), הסרט הראשון "מיסטר דידס הולך העירה", נגע במבנה של הראשות המוניציפאלית, והסרט השלישי – "נא להכיר את ג'ון דאו" – סאגה נוספת על היחס של בעלי ההון לחברה האמריקנית.
בסרט נא להכיר את ג'ון דאו, מערכת עיתון "מתייעלת" ועיתונאית מפוטרת בעבודתה. העיתונאית והדפס כותבים כתבה המספרת כי נמאס להם מהשחיתות האמריקנית והוא "ג'ון דאו" מאיים לקפוץ מגג בניין בערב חג המולד. מערכת העיתון שכמובן מעוניינת בכתבות נוספות של ג'ון דאו, צריכה למצוא את ג'ון דאו. שחקן בייסבול רעב ומובטל מקבל את הצעתה של העיתונאית לגלם את ג'ון דאו.  הקמפיין לשיפור אמריקה ממומן ע"י בעל ההון – השחקן המגלם את ג'ון דאו מנסה לברוח מכל הקמפיין הזה משום שהוא מבין שבעלי ההון מנצלים את דמותו.
ההמונים מתלכדים סביב האידאל שמציג ג'ון דאו(: צילומי המונים – דרך לבטא דמוקרטיה).
לפי האידאל האמריקני – הדרך לצאת מהצרות היא הקהילה, השכנות.  העיור נחשב למה ששינה את החברה האמריקנית – למנוכרת. הטראומה של העיור היא חלק מאלמנט של הפופוליזם האמריקני – הגעגועים לכפר. הפתרון של קפרה – להפוך את העיר לכפר – את השכונה והקהילה, יצירת הזדמנויות, דאגה לחלשים בקהילה, התאגדות והתלכדות, תחושה של אכפתיות ועזרה הדדית בעיר – האתוס של הכפר עובר לעיר. הנקודה היא שאפשר להסתדר בלי התערבות של המדינה, הקהילה יכולה להסתדר בלעדיה. הנה – נראה שיש פתרון למשבר הכלכלי.
ג'ון ווילובי (גרי קופר) המגלם את ג'ון דו מבטא את דמות הטיפוס "הכל אמריקאי" הנדהם מול השחיתות של המערכת הפוליטית ושל העיר הגדולה.
התזה של נא להכיר את ג'ון דאו היא אף יותר מורכב מ"מר סמית'", קפרה הולך צעד קדימה עם התיאוריה האנטי קפיטליסטית. בעל ההון שב"מר סמית'" רצה עוד כסף – קבוצת בעלי ההון ב"ג'ון דאו" רוצה את כל הכח שבאמריקה. במקור ג'ון דאו היה אמור לקפוץ – הסוף צולם מחדש שג'ון דאו לא קופץ כי "אי אפשר להרוג את ההמון האמריקני". יום אחד הציבור יתפכח וילחם על שלו.
מוסד הנשיאות – בעיקר בגלל הקונספירציה נגדו והאיום עליו ועל הדמוקרטיה האמריקנית הופכת למקודשת. נשיאות מושחתת שמפחידה הרבה יותר מסנאטור מושחת.
בעלי ההון הם אויבי העם האמריקני והתקווה היא שיום אחד ננצח אותם.
יחס לתקשורת – התקשורת גם בסרט זה הינה שלוחה של בעלי ההון.

כל אנשי המלך\ רוברט רוזו (1949):
בין 1940 ל 1949 התחוללה מלחמת העולם ה 2, מלחמה שהאשם העיקרי בה הוא כמובן היטלר. "כל אנשי המלך" -  סרט שנעשה ע"י אנשי שמאל שהתריעו נגד הישנות של מקרה כזה – שההמונים יעלו לשלטון אדם שמניעיו לא טהורים.
הסרט מספר על עלייתו ונפילתו של הפוליטיקאי וילי סטארק, שמגיע מאזור כפרי היישר לכהונת מושל, ובדרך מאבד את תמימותו והופך להיות מושחת כמו קודמיו בתפקיד. מבוסס על סיפורו של יואי לונג, מושל לואיזיאנה בין השנים 1928 – 1932.  נחשב לפופוליסט ודמגוג, בשל התנהגותו כמושל לואיזיאנה, ובשל דעותיו והאופן שבו ביטא אותן (לרבות נאומו המפורסם בו קרא ל"חלוקת העושר" - "Share The Wealth"). יש הרואים בלונג אדם שיכול היה, בהינתן הנסיבות המתאימות, להוביל את ארצות הברית לקראת משטר קיצוני בעל נטיות פופוליסטיות בנוסח המשטרים האירופים שקמו בשנות השלושים.
לונג היה חבר המפלגה הדמוקרטית, ובתחילה היה מתומכיו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. אך לאחר שרוזוולט זכה בנשיאות, ומנע מלונג את הקידום בו חפץ, הפך לאחד ממבקריו, ואף הודיע על כוונתו להתמודד כנגדו לקראת הבחירות לנשיאות ב- 1936. אל מול רוזוולט נחשב לונג למועמד בעל סיכוי, אך מותו בידי מתנקש מנע אפשרות זו. רבים סבורים שדמותו של הדיקטטור הפשיסטי המשתלט על ארצות הברית, בספרו של סינקלייר לואיס "זה לא יכול לקרות כאן", אשר התריע כנגד הפשיזם בארצות הברית שלפני מלחמת העולם השנייה, מבוססת על דמותו של לונג.

המותחן הליברלי של שנות ה 60:
1945 – ארה"ב מנצחת את מלחמת העולם השנייה כמנצחת כמעט היחידה (גם בנות הברית, בריה"מ ובריטניה, נהרסו כלכלית בגלל המלחמה).
1949 – המדינה הגדולה ביותר בעולם, מבחינת אוכלוסיה לפחות, סין הופכת לקומוניסטית. גם הרבה מדינות בעולם: מזרח אירופה, צרפת – נוטות לקומוניזם.
הרבה מדינות עוברות תהליך דה – קולוניזציה – הרבה כלכלות בוחרות בקומוניזם.
בריה"מ – ניסויים גרעיניים – פצצת אטום  שנוצרה כידוע כתוצאה מריגול.
ארה"ב לא הבינה את העיקרון שהקומוניזם מגיע מהעם. הם מרגישה מאוד מאוימת ויש דעת קהל מאוד ערנית כנגד הקומוניזם.
ממשלו של הארי טרומן שנבחר לנשיאות ארצות הברית ב- 1945 דרש נאמנות מאזרחיו כערך עליון. על רקע הסתגרותן של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל ותחילתה של המלחמה הקרה הפכו חברי קבוצות שמאל קיצוניות ובראשם חברי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית לנתמכים על ידי מדינת אויב. במסגרת הדרישה העליונה לנאמנות מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כ"פעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית". אחד מחברי הוועדה הבולטים היה ריצ'רד ניקסון, אז חבר בית הנבחרים חדש. (בניגוד למה שנהוג לחשוב הסנטור ג'וזף מקארתי לא היה חבר בוועדה זאת. הוא היה סנטור ולא חבר בבית הנבחרים. הוא חקר חשודים בתת-הוועדה לחקירות של הסנאט שעמד בראשה). הגישה העיקרית של הועדה היא שהניצחון הלך לאיבוד בגלל בוגדים: כל האינטלקטואלים, באליטות השלטון האמריקני, כל מי שהיה יותר מדי "בעל דעות" שמאליות נחשב לקומוניסט. העם האמריקאי נגד הרעיון להפוך את ארה"ב לאירופאית מדי, יהודית מדי – העם האמריקאי היה עם מקארתי כנגד הקומוניזם.
הוועדה הסתייעה בשירותי המעקב של ה-FBI  בראשותו של ג'ון אדגר הובר, וזאת תוך הישענות על חוקים שעקפו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המעגן בין השאר את חופש ההתארגנות וחופש הדיבור. מקארתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שהתגבשה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהשראתו של טרוצקי ממניעים אנטי-פשיסטיים וללא קשר ממוסד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.
הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, רבים מהם מתעשיית הקולנוע ההוליוודית, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד עוד בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'אפלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, לאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל (הבכיר שבהם היה הסנטור וסגן הנשיא לשעבר, הנרי ואלאס). חלק מהם נחשדו בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953, עד היום לא התבררה לחלוטין אשמתם.
במאי הקולנוע איליה קאזאן נענה לחברי הוועדה והסגיר שמות של עמיתיו בתעשיית הקולנוע כמי שעוסקים בפעילות קומוניסטית, כביכול. שיתוף פעולה זה אפשר לו חופש עשייה קולנועי, בה בעת שעמיתיו המוסגרים הוחרמו. ביטוי לאווירה זו הובא בסרט "שם בהשאלה" של הבמאי מרטין ריט מ – 1976, אשר נכלל בעצמו ברשימת "קושרי הקשר הקומוניסטים". קאזאן, מנגד, טען שהוא לא הסגיר מי שלא היה ידוע כבר מראש לחברי הוועדה כקומוניסט.
בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הרשימה הורחבה לכלל תעשיית הבידור האמריקאית, וכללה תסריטאים, במאי קולנוע, שחקנים, מלחינים ומוזיקאים, כתבים ומגישי תוכניות, וכן עובדים נוספים בתעשיית הבידור. הרשימה השחורה ניזונה מהאווירה שסבבה את ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית, וראתה בעיקר בקומוניזם אידאולוגיה מסוכנת הנוגדת את הרוח האמריקאית.
באמצע שנות ה-50 שקעה התמיכה הציבורית ברדיפת הקומוניסטים לאחר שהמפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים (מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכדי כ-5,000 איש בלבד‏‏, כ-1,500 מהם סוכני FBI) ובפרט לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), ובו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות. מספר פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית תקפו את ההתבססות על ראיות בלתי ראויות ועל פרשנות נרחבת מדי של חוקי הנאמנות שביטלו חירויות שהוקנו לאזרחי ארצות הברית בתיקון הראשון לחוקה.

1960: דלטון טרמבו זוכה בפרס האוסקר –
 דלטון טרמבו, סופר ומחזאי אמריקני. נמנה עם העשירייה ההוליוודית שבשנת 1947, יחד עם תשעה תסריטאים ובימאים אחרים, זומנה ע"י והפ"א לשם מתן עדות בדבר השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בהוליווד. טרמבו סירב לנדב מידע. אף על פי שהורשע רק בביזוי הקונגרס, שמו התווסף ל"רשימה השחורה", ובשנת 1950 בילה 11 חודשים בבית הסוהר.
טרמבו גרס כי איליה קאזאן וכל אלו שנאלצו להעיד בלחץ והפ"א והאולפנים, נפלו קורבן לציד המכשפות. רבים העבירו ביקורת על דעתו זו של טרמבו. לאחר שריצה את עונשו היגר טרמבו למקסיקו עם הוגו בטלר ורעייתו ג'ין רוברול - אף הם חברים ברשימה השחורה. במקסיקו כתב טרמבו 30 תסריטים תחת שמות בדויים, ביניהם Gun Crazy (1950), שנכתב תחת השם מילרד קאופמן. בעבור תסריטו "האמיץ", שנכתב תחת השם רוברט ריץ', זכה בפרס האוסקר. בשנת 1993, שנים לאחר מותו, זכה באוסקר על כתיבת הסרט "חופשה ברומא" (1953). במשך שנים רווחה הידיעה לפיה איאן מקליאן האנטר כתב את הסרט, והוא אף זכה בפרס בשל כך.
בשנת 1960 זכה למלוא הקרדיט (בין השאר, הודות למאמציו של השחקן קירק דאגלס) על חלקו בכתיבת התסריט עבור הסרטים "אקסודוס" ו"ספרטקוס".

ג'ון פיצג'רלד קנדי (John Fitzgerald Kennedy): היה הנשיא ה-35 של ארצות הברית. קנדי הוא הנוצרי הקתולי הראשון והיחיד שכיהן כנשיא ארצות הברית והנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. בבחירות שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960 שהיו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר עם 49.9% מן הקולות, ואילו ריצ'ארד ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים.
ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן, ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו היפה והזוהרת ג'קי, בת ה 31 אז ושני ילדיהם הקטנים. קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו.
את השקפת עולמו ייצג היטב נאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". רעיונות אלו באו לידי ביטוי במדיניות "הספר החדש" (The New Frontier) בה דרש הנשיא מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה - להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו. קנדי דרש מאומות העולם להלחם במה שקרא לו "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.
22 לנובמבר 1963: רצח קנדי – רצח קנדי הוא אירוע מכונן בתודעה הציבורית האמריקנית. הקשר של "הממסד" כנגד הנשיא הרוצה להצעיד את האומה קדימה. המאבק של כוחות האור בכוחות החושך, "הטובים" כנגד "הרעים". הנסיבות החשודות של הרצח הציג את הפוליטיקה האמריקאית כמסתורית. הפוליטיקה הופכת להיות סרט מתח, מקום שבו יש תעלומה, קונספירציה.
מה שהוביל ליצירת סרטים שמציגה את הפוליטיקה האמריקאית כמותחן, כסרט פילם נואר אירופאי. וכללו גם אמצעים קולנועיים המתאימים לז'אנר סרטים זה - תאורה אפלה, דמויות בעלות הגדרה ברורה.
1964 – שבעה ימים במאי\ ג'ון פרנקהיימר (שחקנים: ברט לנקסטר, קירק דאגלס): בשבעה ימים אלו במאי מתואר ניסיון להדיח את הנשיא – מי שמתכוון להדיחו הוא הצבא האמריקאי (: הצבא מחולק לשלושה – מה שעושה אותו מאוד מבוזר ומאוד קל "להלביש" עליו קונספירציה). שלושת ראשי הצבאות וראש המטות המשולבים, הגנרל, מחליטים להדיח את נשיא ארה"ב משום שהוא מתכנן לחתום הסכם שלום עם בריה"מ (ולסיים את המלחמה הקרה) ושלדעתם יהיה הסכם שלום מסוכן מבחינת תפיסתם את הביטחון. בנוסף הוא סובל מאחוזי פופלאריות נמוכים. המזכיר הצבאי של הנשיא עולה על קשירת הקשר.                                                                            הנשיא – לא נראה בעל כוח. המיזנסצנה מציגה אותו כאבוד במרחב, לא הרואי. הגנרל לעומתו נראה כמו "הכוכב". אך אנו מאמינים יותר לנשיא המציג בפני הגנרל שהוא עלה על הקונספירציה להדיחו: הוא נראה אנושי יותר בעוד שהמשחק של ברט לנקסטר סתום וקר.                                           אין מוצג הנשיא? להבדיל מסרטים קודמים – קיים מתח בייצוג של הנשיא: בעבר, סרטי פרנק קפרה למשל, הנשיא מוצג כנעלה מן העם, "אבות האומה" – הייצוג של הנשיא בשנות השישים הינו בהתאם להשקפה הפופוליסטית, הוא מוצג כאנושי: הוא פגיע, מצולם בהרבה קלוז - אפים, הוא נאמן לערכי ההגינות (ולא יורד לרמת חשיפת מכתבי המאהבת של הגנרל), הבסיס הוא החוקה האמריקאית – תפקיד הנשיא בבסיסו הוא הגנה על החוקה האמריקאית. (הוא קורא לבחירות מסודרות בניגוד להצעתו של הגנרל הקורא למשאל עם – שאילת ההמון ע"י מניפולציות הינה כלי מסוכן לדמוקרטיה).                                                                                                                                   אם כך – הנשיא אמנם מוצג כפגיע ואנושי אך עם זאת כראוי לתפקידו כמגן החוקה.                הצגת העיתונות: אמצעי. חולית קישור לעם. העיתונות שבסרטים קודמים (דוגמת סרטי פרנק קפרה) הייתה מגויסת לטובת בעלי ההון, בסרט "שבעה ימים במאי",השנה כבר 1964 – העיתונות היא כלי, אמצעי בלבד להעברת מסרים לעם.                                                                              הצגת הסנאט: חלק מהסנאטורים הולכים עם הגנרל וחלקם עם הנשיא – הם משקפים את המאבק הפנימי שקיים בעם עצמו באשר לתמיכה בהחלטת הנשיא.                             הקונספירציה: מונהגת ע"י הצבא, היא מוגדרת היטב – מטרתה ביטחונית, הגנרל הוא אידיאולוגי ומציג עצמו כמי שבא למען העם, אך הוא מוצג לעיתים יותר כרודף כוח – מדבר על עצמו בגוף שלישי, זוויות צילום נמוכות מדיי (נראה כי אמנם זווית נמוכה מציגה מישהו בעמדת כוח, אך זווית נמוכה מדיי מציגה אותו כמאיים ואף רודף כוח).                                                       פופוליזם אמריקאי: ההמון הנוכחי יותר משכיל, מי שמייצג את העם האמריקני הוא הנשיא, הוא עממי, חלק מהעם. הוא מדבר בשם ההמונים אך אינו נוגע באלמנטים פופוליסטים. יותר מעניין את היוצרים: הדמוקרטיה והחוקה. הגנרל הוא קר וקשוח, הנשיא מלא רגש. הסרט מאוד ליברלי – הוא מעז לטעון שהצבא האמריקני יכול להיות גוף לא דמוקרטי במדינה דמוקרטית – ההיררכיה הצבאית היא לא דמוקרטית.
כל אנשי הנשיא\ אלן ג'יי פקולה\ 1976 – פרשת ווטרגייט (הפרשה מסתיימת ב 1974):       לינדון ג'ונסון נכנס לתפקיד הנשיאות ב-1963 לאחר ההתנקשות בחייו של קנדי. הוא תכנן והחל בביצוע "החברה הגדולה" - תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. אך מנגד, וזה מה שנזכר יותר -  ג'ונסון היה אחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1963 היו בוייטנאם כ-16,000 חיילים אמריקאיים ובתחילת 1968 היו בה כ-550,000 חיילים ו-1,000 הרוגים מדי חודש.                                                                                                                               לקראת שנת הבחירות ב-1968, המחאה כנגד מלחמת וייטנאם החריפה - הפגנות נערכו על בסיס קבוע, בהם מגויסים שרפו את צווי הגיוס שלהם וצעקו סיסמאות כגון "ל.ב.ג' (ראשי תיבות של שם הנשיא), כמה ילדים הרגת היום?". למעשה, המחאה הייתה כה גדולה עד שג'ונסון פרש מהמרוץ מיד אחרי הבחירות המקדימות בניו המפשייר (על אף שניצח בהן), וויתר על ניסיון להיבחר לתקופת כהונה נוספת.                                                                                                                           באותם בחירות התמודד על המינוי מטעם המפלגה הדמוקרטית רוברט (בובי) קנדי (אחיו של ג'יי.אף.קיי), כמועמד לנשיאות. הוא זכה בבחירות המוקדמות במספר מדינות, והשיא היה ניצחונו בבחירות המוקדמות במדינת קליפורניה ב-4 ביוני 1968, אולם קצת לאחר חצות ב-5 ביוני, לאחר שנשא דברים במסיבת עיתונאים במלון "אמבסדור" בלוס-אנג'לס, קנדי פנה עם פמלייתו לצאת מן האולם. בעוברו במטבח המלון מוקף באנשיו ובתומכים, הוא נורה. המתנקש נתפס מיד, אולם היה זה כבר לאחר שפגע אנושות ברוברט קנדי ופצע חמישה אחרים. רוברט קנדי מת למחרת ב-6 ביוני 1968.                                                                                                                  באותן בחירות נבחר ריצ'ארד ניקסון כנשיאה ה־37 של ארצות הברית (והיחיד עד כה שהתפטר מהתפקיד, בשל סדרת שערוריות הקרויות "פרשת ווטרגייט").                                                    מבחינת יחסי הפנים ניקסון נבחר ע"י השמרנים האמריקנים, השמאל התנגד אליו. הוא גם נקט באידיאולוגיה מפלגת: התיימר לייצג את "הרוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את "תרבות הנגד" של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. השמאל לא נחשב מבחינתו לחלק מהאמריקאים. דבר שכמובן הכעיס את הליברליזם והשמאל האמריקני – הם חיפשו להפילו ומצאו בפרשת ווטרגייט.                 פרשת ווטרגייט היא שערורייה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית, בין השנים 1972 ל- 1974, ואשר הובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. הפרשה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, לינדון ג'ונסון. המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שננקטו על ידי אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייטנאם. חשיפת קלטת ובה ראיות חותכות לכך בחודש אוגוסט של שנת 1974 שהובילו להתפטרותו של ניקסון.                                                                                                                          הרקע: השנים האחרונות של העשור השישי של המאה העשרים והשנים הראשונות של העשור השביעי בארצות הברית היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב. מלחמת וייטנאם, שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-1963 ליותר מ-550,000 ב-1968. מספר האבדות גדל והלך, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי שהלך והתלהט, הגיע גם לסירוב פקודה והתחמקות מגיוס במעגלים גדלים והולכים. באוניברסיטאות בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב. תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות לאמריקאים אפריקאים הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית, שכונתה "ילדי הפרחים". תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, אך ערערה על רבים מערכיה הממוסדים של החברה האמריקאית. ב-1972 זכה ניקסון בכהונה שנייה לאחר ניצחון נוסף בבחירות לנשיאות, כאשר הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקגוורן, ברוב של 62% מכלל המצביעים. הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות.                                                                                                                 באותה שנה, לקראת הבחירות, פרצו מספר אנשים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון. הם נתפסו בניסיון להשתיל מכשירי ציתות. הפורצים נעצרו, והועלה החשד כי יש קשר בינם לבין הנשיא. למעשה, היו אלה אנשי "יחידת השרברבים", שמטרתם למנוע הדלפות. ניקסון ומקורביו החלו לפעול במטרה לטשטש את הראיות ולמעשה פגעו בהליך המשפטי באופן לא חוקי. תחילה הם מסרו עדויות שקר, ולאחר שנודע על קיומה של מערכת הקלטה בבית הלבן, סירבו בתוקף למסור את הקלטות.                                                                                                               בסופו של דבר העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטיין שהסתייעו בהדלפות של סגן המנהל של  הFBI, מארק פלט, שכונה "גרון עמוק" חשפו את הפרשה. ניקסון ניסה לשמור על נשיאותו בכל אמצעי, ונאבק מאבק אבוד ונואש כנגד אלו שקמו להדיחו. הוא האמין ביכולתו לתמרונים פוליטיים, וסבר כי יצליח לשמור על נשיאותו בכל מצב. אך על אף יכולתו המוכחת למניפולציה פוליטית (שבגינה כונה "טריקי דיק"), הלך מצבו והחמיר.                                                             לאחר שחבר מושבעים גדול קבע כי הוא היה "קושר שותף" לפריצה לווטרגייט, נקט בצעדים קיצוניים והורה על פיטורי התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס, וחלק מעוזריו האישיים שהתנגדו לצעדיו. בנאום טלוויזיוני הצהיר: "הציבור חייב לדעת אם הנשיא שלו נוכל. ובכן, אינני נוכל. הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי". אולם כל צעדיו כשלו. לבסוף חויב למסור את הקלטות לחוקרים, והן הפכו לראיות החותכות בפרשה ושפכו אור על נסיון הטיוח.                             בעקבות כך, פתח בית הנבחרים בהליכי הדחה רשמיים. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, ה-9 באוגוסט 1974. ממשיכו ג'רלד פורד נתן לו חנינה נשיאותית בטרם החל המשפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים כנגד ניקסון, והוא פרש מן החיים הציבוריים.                                                                                                             כל אנשי הנשיא מתבסס על ספרם התעודי באותו שם של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, שני העתונאים שחקרו את פרשת ווטרגייט מטעם הוושינגטון פוסט. בעיבוד לסרט מגלמים רוברט רדפורד את וודוורד ודסטין הופמן את ברנשטיין, הוא הופק בידי וולטר קובלנץ, נכתב בידי ויליאם גולדמן ובוים בידי אלן ג' פקולה. הספור גולל את קורותיהם של שני העתונאים החל מהדיווח הראשוני שלהם על הפריצה לווטרגייט ועד לחשיפתם את מסע התעמולה המושחת של ממשל ניקסון שמחבל במירוץ לבחירות של יריביו הפוליטיים. הוא מתאר את האירועים שעמדו מאחורי סיפורים מרכזיים שכתבו השניים עבור הוושינגטון פוסט, הם נוקבים בשמותיהם של כמה מקורות שבתחילה סירבו להזדהות למאמרים הראשוניים, במיוחד יו סלואן. הוא גם מספק דיווח מפורט של פגישותיהם הסודיות של וודוורד עם המקור "גרון עמוק", שזהותו נשמרה בסוד במשך למעלה משלושים שנה.                                                                                                                           מוטיב מוביל בסרט הוא המשחק "הפילם נוארי" הרגיל: העיר וושינגטון כולה חשוכה, למעשה – כל המסע שעובר ג'פרסון סמית' (בסרט מר סמית' הולך לוושינגטון\ פרנק קפרה) המסמלת את החיבור וההערצה לאבות האומה ולמוסד הנשיאות, וודוורד עובר את אותו מסע בלילה, באפלה, עם הרבה פחות יראה וזוהר.  גם צילומים שזמנם התסריטי הוא יום – צולמו בחניונים חשוכים. מאידך – מערכת העיתון "הוושינגטון פוסט", בה מתגלה האמת מוארת.                                               בסצינת הגילוי, וודוורד (רוברט רדפורד) שכמובן מייצג את העם האמריקני מזועזע מן הקונספירציה והיקפה.                                                                                                                         כשהאמת מתגלה, במערכת העיתון כותבים את הכתבה – הטלוויזיה הקטנה במערכת העיתון מציגה שידור חי של השבעתו השניה של ניקסון – שנשבע, אגב, להגן על החוקה האמריקנית. נשמעים תותחים, מתחי כבוד, ההמנון האמריקאי.                                                                                  והנה המסר - כוח העיתונות מנצח את הכוח של הממסד.                                                                      גם לשנת 1976, סרט כזה נחשב רדיקלי, בנוסף הציבור האמריקני אהד את ניקסון. אם כך, מה האינטרס של הוליווד? הפקת הסרט התאפשרה אז בזכות הרדיקליות הפוליטית של השחקן רוברט רדפורד שקנה את הזכויות לסיפור. בדומה אגב ל"שבעה ימים במאי". הסרט חושף פגיעה חמורה במוסד המקודש ע"י החברה האמריקנית – הנשיאות. דבר שיצר משבר חוקתי חמור – היחס החשדני כל פי הנשיא, מאז ועד היום. לפני ווטרגייט וניקסון הנשיא היה אדם נערץ. מאז ניקסון ההסתכלות שונה – הסתכלות לחייו הפרטיים של הנשיא, חשדנות כלפי הנשיא.  
כיצד מוצג הנשיא? בהתחלה רואים אותו בגדול, על כל המסך. בסוף: המפלה – הוא מוצג בקטן על המסך – נשבע שבועה שקרית לשמירת החוקה האמריקאית – והוא בעצם זה שניסה להרוס את החוקה בגלל תאוות הכוח.                                                                                                                   העיתונות: האמת, האור נמצא בעיתונות: הם לוחמים במקום באקדחים – בפנקסים ומכונות כתיבה. עיתונאות הפכה אז באותה תקופה למקצוע מבוקש ודור חדש של בוגרי קולג' שאפו להיות וודוורד וברנסטיין הבאים ולחשוף מזימות וקונספירציות.                                                                           אך מתחת לפני השטח ידוע גם כי עורך ה"וושינגטון פוסט" היה מסוכסך עוד טרם פרשת ווטרגייט עם הנשיא ניקסון, שהיה ידוע בכך שלא הקשיב ממש לבעלי ממון. התקשורת שבסרטים קודמים (של קפרה למשל) הייתה מגויסת לטובת בעלי ההון נראית כאן סוף סוף כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" – מצד שני, אולי פשוט לא היה לעורך העיתון כל אינטרס להסתיר את חשיפת הפרשה.                                                                                                                                                                  כיצד מוצגת הקונספירציה? מי מעורב: כל קהיליית המודיעין האמריקאית. קונספירציה שלא רואים את קצותיה. עמומה ומפחידה, גבולותיה לא ברורים – העדות היא עיניו המזועזעות של וודוורד המייצג את העם האמריקאי.
ג'יי. אף. קיי – תיק פתוח\ אוליבר סטון\ 1991
אוליבר סטון נחשב, מאז פלאטון, להיסטוריון קולנועי.
המפגש עם מר איקס – לא היה קיים – המטרה של הסצנה הזו היא מעין "ריכוז מידע".
להנכחת האמת של הדמוקרטיה האמריקנית,  שימוש בדמותו של לינקולן מייצג האמת הדמוקרטית – בדומה ל"מר סמית' הולך לוושינגטון" של קפרה.
פוטאג' – קטעים תיעודיים מקוריים המוצמדים לנאום – למשל לנאום של דונאלד סת'רלנד, מר איקס [תוך כדי הנאום, כשגא ריסון ומר איקס הולכים, יש עריכה מאוד מהירה, צילום בזוויות שלא משרתות את הדיאלוג, בנוסף: מוסיקה מטרידה] – השאלה בסרט הזה היא האם הפוטאג' הכן תיעודי ומקורי? – יש במהלך הקטע גם פוטאג'ים שבברור מומחזים – אך הם נראים אמתיים.
עולות בעצם שתי סיבות לרצח קנדי –
הסרוב של קנדי לסי.איי.איי לפלוש לקובה.
הרצון להוציא את החיילים מויאטנם – מה שהרגיז את הצבא.
קנדי מצליח להרגיז את שני גופי הכח הגדולים בארה"ב –
לאחר מכן הנאום והפוטאג'ים עוברים לרצח עצמו.
אחרי ה"איך" מועלות השאלות של "למה קנדי נרצח", "מי יכול להסתיר את זה?" ו"מי יכול להרוויח מזה?".
למה? קנדי רצה לפרק את הסי.איי.איי, העובדה שהוא עצבן את הצבא והסי.איי.איי.
לסי.איי.איי היה תקציב לזה בגלל הפעולות שהיו מתוכננות בקובה, יש להם תשתית. בנוסף – קנדי רצה ב 63 לקצץ בתקציב הביטחון, יצרנים של הליקופטרים ומטוסים – מעוניינים במלחמה שקנדי ניסה למנוע – אין מלחמה, אין כסף.
ג'ונסון מחליף את קנדי לאחר הרצח – הוא מבטיח את הישארותו בשלטון בביטול הניסיונות של קנדי להפסיק את המלחמה – ג'ונסון "נותן" מלחמה לבעלי ההון.
^
השאיפה של קנדי – בקיצוץ מתקציבי הביטחון יהיה כסף לתת לשכבות החלשות וליצור שוויון כלכלי. יוצא מכך – הנשיא הוא לא יותר מבובה בשירות בעלי ההון, אם הנשיא רוצה לשנות משהו שמנגנוני הביטחון ובעלי ההון מתנגדים אליו – ינסו "להזיז" אותו מתפקידו.
> "תחשוב בשביל עצמך" שמר איקס אומר לגאריסון – להבין את המכאניזם של הדמוקרטיה – מלחמות תמיד יהיו כי זה טוב לכלכלת המדינה.
הסצנה ב"כל אנשי הנשיא", בין רוברט רדפורד ל"גרון עמוק", מתרחשת בחניון נידח – ב"ג'יי.אף.קיי" הסיחה הזו בחוץ, מול האנדרטה של וושינגטון – הקונספירציה כל כך עמוקה ומתוחכמת שהיא לא צריכה להסתתר בכלל.
האמת ההיסטורית של הסרט היא גבוהה יותר – לא בנוגע לאירוע הספציפי של רצח קנדי – יותר בקשר למכניזם – "לא כל ההיסטוריה היא קונספירציה – זה לא אומר שלא הייתה קונספירציה" (ש.זנד)
בסרטו של אוליבר סטון, ניקסון, מ1995 – מובעת עמדה זהה – זה לא משנה אם יש נשיא טוב או נשיא רע – המערכת היא זו ששולטת, המערכת היא "חיית פרא".

הסאטירה הפוליטית
1992 נבחר הנשיא קלינטון שאהוד מאוד על הוליווד ומתפתחת חופשיות -
מתפתחות שתי מגמות:
מגמה אחת המנצלת את הפופולאריות של הנשיא – דייב, הנשיא מאוהב – הצגת הנשיא כאנושי – מסר פופוליסטי.
מגמה שניה – משנות השמונים ובעיקר בשנות ה 90, החלה "המהפכה הדיגיטלית" – משנים אלו – הטלוויזיה המשתלטת והאינטרנט – התקשורת הפכה לשחקן מאוד חזק – החלו, במקביל, סאטירות פוליטיות.

הפלישה ממאדים\ טים ברטון (1996)
הסרט הוא פארודיה על סרטי מדע בדיוני משנות ה 50. עצם הליהוק של ג'ק ניקולסון כנשיא ארה"ב הוא כבר סאטירה. לנשיא חשוב ה"אנשים ימותו על זה" – הפרסום.
הגנרל מתכווץ תוך כדי הנאום הפופוליסטי שלו, המדבר על כוחה של האנושות והאומה האמריקנית. > לאחר מכן נאומו ה"מרגש" של הנשיא ["למה להרוס כשאפשר ליצור?, למה לא נוכל להסתדר?] – ואז אנשי המאדים הורגים אותו.
הפארודיה היא על הצבא, על סרטי המלחמה הקרה, המדענים, על העם המתגייס וכמובן על ייצוג הפופוליזם האמריקאי בתקשורת – מוזיקת הבלוגראס [השורשית ביותר ברמה הנחותה ביותר] היא מה שהורג את התרבות המתקדמת, דווקא הדבר הכי "נמוך". בנוסף – זה הילד מהכפר, ההרושיו אלג'ר  שמביס את אנשי המאדים.

בולוורת\ וורן בייטי (1998)
המסר של "מר סמית' הולך לוושינגטון" הוא שהסנאט נשלט ע"י בעלי ההון. הסרט בולוורת' לוקח את המסר הזה צעד אחד קדימה -  ברור שהסנאט שייך לבעלי ההון – והסנאטור בולוורת' משחק לפי ה"חוקים" הללו – מקבל כסף מבעלי ההון ומפזר הבטחות ללא כיסוי.
בתחילת הסרט, בולוורת' במצב רע – הוא מעוניין לשים קץ לחייו – שוכר מישהו ש"יארגן" את מותו.
הוא הופך לפלסטיקאי שאומר את האמת – לא משנה רפובליקנים או דמוקרטים – בעלי ההון מכתיבים לכולם. הרפובליקנים מקדמים מלחמה – מקדמים אותם תעשיית הנשק והנפט. הדמוקרטים מקדמים שלום – הם מקודמים ע"י חברות הביטוח.
על היהודים – בהוליווד יש הרבה יהודים (מה שהיהודים בהוליווד לא אוהבים שאומרים את זה), והבדיחה על "הגדה המערבית" – כמוזכרת ישראל כולם "נעמדים דום".
בעוד ש"מר סמית'.." של קפרה מזועזע מהשליטה של בעלי ההון בסנאט, וורן בייטי עם בולוורת' רק צוחק על זה – כי זה אבסורד להגיד את האמת.

לכשכש בכלב\ בארי לוינסון (1997)
רואים את האימאג' של הבית הלבן ונצפים למוזיקה הרואית, אך שומעים רע של שואב אבק – ניגוד.
שפה קולנועית של מותחן – תאורה, זוויות צילום נמוכות ומעוותות, גרמי מדרגות אקספרסיוניסטים, טלוויזיה במעגל סגור – המוזיקה בקטע מהווה קונטרסט – היא קלילה – מעיד על קומדיה, פארודיה על המותחן.
לכשכש בכלב הוא סרט סאטירי אמריקני אשר בוים על ידי בארי לוינסון ויצא לאקרנים בשנת 1997. הסרט, בכיכובם של רוברט דה נירו ודסטין הופמן, מבוסס על ספרו של לארי בייהרט, "גיבור אמריקאי" (American Hero). הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר: דסטין הופמן בקטגוריית השחקן הטוב ביותר (הפסיד את התואר לג'ק ניקולסון על השתתפותו בסרט הכי טוב שיש), והילארי הנקין ודייוויד מאמט בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר, על עיבוד מהספר "גיבור אמריקאי".
הסרט מתרחש בימים האחרונים לפני הבחירות לנשיא ארצות הברית. הנשיא המכהן נמצא בשפל של פופולריות ציבורית עקב פרשת מין, וכל הסקרים מנבאים לו הפסד צורב. תשדיר הבחירות של הנשיא (שמשמש כמוטיב במשך הסרט) נושא את הסיסמה "לא מחליפים סוסים באמצע הדרך", תשדיר שמתברר כעלוב למדיי. הדבר מביא שני יועצים מיוחדים של הנשיא, קונרד ברין (רוברט דה נירו) וויניפרד איימס (אן הייש), לפנות אל סטנלי מוטס - מפיק הוליוודי בכיר (דסטין הופמן), על מנת שיעזור להם ליצור מציאות בדיונית בה לכאורה הנשיא ינהג על הצד הטוב ביותר וכך יזכה לעדנה מחודשת ויסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשיית המין. כל זאת מבלי שהציבור ידע שמתעתעים בו.
המציאות שמחליטים קונרד, ויניפרד וסטנלי ליצור היא מלחמה עם כוחות טרור אלבניים המאיימים על ארצות הברית באמצעות נשק גרעיני. לשם יצירת המציאות הבדיונית מומצאת יחידה מובחרת (יחידה 303) פיקטיבית, מניעים, זירות התרחשות וכו'. על מנת לשכנע את הציבור שאכן יש מלחמה עם אלבניה, מצלמים קטע מבויים באולפן, בו נראית נערה אלבנית בורחת מכפרה המותקף. הקטע משודר בחדשות והציבור מאמין שזו המציאות.
בהמשך, עולה ארגון ה-CIA על כך שלמעשה אין שום מלחמה עם אלבניה, והסוכנים עוצרים את קונרד וויניפרד שהיו בדרכם לוושינגטון. סוכן הארגון, צ'ארלס יאנג, מתעמת עם שניהם ומציג להם את הידיעה שאין מלחמה עם אלבניה. קונרד מנסה לשכנעו בכך שעובדה שמדברים על המלחמה בטלוויזיה, ולכן המלחמה שרירה וקיימת. יאנג לא מאמין לו, ולכן קונרד מסביר שהוא עושה את עבודתו על מנת שיאנג יוכל להמשיך לעשות את העבודה שלו. נראה כי יאנג משתכנע והוא משחרר את שניהם.
בסצנה הבאה ניתן לראות כי המלחמה המדומה הופכת לחלק מהתרבות, כאשר המוזיקאי שנוהג לעבוד עם סטנלי, ג'וני דין, מקליט שיר פטריוטי רב משתתפים על החלום האמריקאי ועל ההגנה עליו. אך כאשר סטנלי, קונרד וויניפרד מסתכלים בחדשות, הם מגלים כי ה-CIA הודיע על סופה של המלחמה. קונרד אומר שהכל נגמר, באותה טענה כי "הוא ראה את זה בטלוויזיה". סטנלי, לעומתו, לא מוותר ומחליט לעבור ל"מערכה השנייה": המלחמה אמנם נגמרה, אך חייל אחד נשאר מאחורי קווי האויב וכעת הוא שבוי. לחייל הם מחליטים לתת את הכינוי "נעל ישנה" (old shoe), ולפיכך מוציאים מהפנטגון תיק של חייל בשם ויליאם שוּ‏מן‏ (נכתב Schumann אך נשמע כמו shoe-man -- דהיינו, איש הנעל). לכבוד שומן מקליטים שיר פולק על נעל ישנה, שגורמים לו להיראות כאילו הוקלט בשנות השלושים, ושבמקרה השיר מתאים לאותו חייל אבוד.
קונרד וסטנלי מתחילים בשרשרת של פעולות בעד החזרתו של שומן, כגון תליית נעליים ישנות על עצים, שהופכות לאט-לאט לפעולות המוניות ולדרישה כוללת להחזרתו של שומן מהשבי באלבניה. לאט-לאט אחוזי התמיכה בנשיא עולים, וביום בו אמורה השלישייה "להחזיר" את שומן, אחוזי התמיכה מגיעים לכמעט תשעים אחוזים.
קונרד, ויניפרד וסטנלי טסים על מנת לקחת את שומן לוושינגטון, שם תיערך לכבודו קבלת פנים מכובדת לכבוד שובו הביתה. כאשר הם מגיעים ליעד, הם מגלים להפתעתם ששומן הוא אסיר בעל בעיות נפש שנמצא בכלא בגין אונס נזירה. למרות מזג האוויר הגרוע, השלישייה מקבלת החלטה לטוס עם שומן לוושינגטון, על מנת שהוא יגיע לקבלת הפנים ביום הבחירות. בגלל מזג האוויר הסוער המטוס מתרסק ועליהם להגיע עם שומן לוושינגטון באמצעות טרמפים. אחד מהנהגים שנותן להם טרמפ הוא מהגר בלתי חוקי, מה שמדאיג את ויניפרד לאור העובדה ששומן, כגיבור אמריקאי, לא יכול (באופן אירוני) להגיע ליעדו בזכות מהגר בלתי חוקי.
בדרך הם עוצרים במזנון דרכים, שם שומן מנסה לאנוס את אשת החנווני, מה שגורם לחנווני לירות בו למוות. ויניפרד וקונרד מתייאשים אך סטנלי טוען שהדבר המפואר וההירואי ביותר שיכול להיות הוא חזרתו של גיבור מלחמה ללא רוח חיים. אי לכך מתקיימת לשומן הלוויה מפוארת על ידי יחידת ה-303 הפיקטיבית. סטנלי וקונרד חוגגים את ניצחונם לאור העובדה שהסיכויים שהנשיא יפסיד בבחירות הם אפסיים. סטנלי רואה בטלוויזיה תוכנית לקראת הבחירות שעוסקת בשאלה מה הופך את הנשיא לכה פופולרי, וחברי הפאנל מדברים על "פרסומות, פרסומות, פרסומות". סטנלי מתעצבן מכך שסטודנטים לקולנוע חסרי ידע ב"מציאות" שסטנלי יצר עבורם, דנים בה ללא ידע או ניסיון כלשהו, והוא רוצה להתקשר לתוכנית ולספר להם את האמת כדי לקבל הקרדיט על עבודתו. קונרד מזהיר אותו שאם יעשה כך יהרגו אותו. סטנלי בוחר שלא להקשיב וקונרד נותן הוראה לאנשי השירות החשאי להרוג את סטנלי.
מותו של סטנלי מוצג בחדשות כמוות מדום לב.
הסרט מהווה סאטירה על תרבות תקשורת ההמונים: הציבור בולע בשקיקה כל מה שנאמר לפניו בתקשורת מבלי לנסות לערער על אמיתות הדברים שנאמרים שם. כך שלמעשה, הממשל או כל גורם אחר שיחפוץ בכך יוכל לבדות מציאות, והציבור יאמין שזו המציאות בה הוא חי. הדבר נאמר באופן ישיר על ידי קונרד: "זה אמיתי. ראיתי את זה בטלוויזיה". כמו כן, הסרט מבקר את הקלות בה ניתן לשטות בציבור ובאמצעי התקשורת, שלא תמיד עושים הכל כדי להגיע לחקר האמת.                                                                                                                                                                הסרט מהווה סאטירה על התרבות ההוליוודית ועל הקונפורמיות בחברה האמריקאית (ההליכה בעדר למען שחרורו של שומן). לאורך כל הסרט, גם כשעוד ועוד בעיות צצות ומאיימות לפגום בתוכניתם, ממשיף לטעון מוטס כי "זה שום דבר!" ("This is nothing!"), ושבכל הפקה אחרת שלו הוא נתקל בבעיות גדולות יותר. יש האומרים שמדובר בסרט נבואי שחזה במדויק את הנעשה סביב פרשת מוניקה לווינסקי וסדאם חוסיין. גם המצדדים בתאוריית הקשר אודות זיוף הנחיתה על הירח משתמשים בסרט כהוכחה לטענותיהם.הביטוי "לכשכש בכלב" היה קיים עוד לפני יציאת הסרט, ופירושו היה שחלק קטן במערכת קובע את התנהלות המערכת כולה. לאחר יציאת הסרט, הביטוי קיבל משמעות נוספת שכוונתו היא הצגה מסולפת של המציאות בתקשורת על מנת ליצור דעת קהל (פעמים רבות הביטוי עונה על שני פירושיו האפשריים בו זמנית).


http://offnotes.blogspot.co.il/

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה