יום שישי, 23 בנובמבר 2012

ייצוג השואה בקולנוע


מה הויכוחים ההיסטוריונים?
כולם אומרים שהשואה היא אירוע ייחודי בהיסטוריה? מדוע –
הסיבה המרכזית היא אופן ההשמדה – לא העובדה שמדובר ביהודים. השואה היא אירוע משמעותי משום הצורה התעשייתית של ההשמדה. הנאצים החליטו להשתמש בשיטות הניהול המדעי, בשיטות התיעוש המדעיות ולא בכדי לייצר מוצרים (שולחנות, מצתים וכו'), אלא בכדי לייצר מוות. הם לקחו את עקרונות "פס היצור" הראציונאלים, כדי לייצר מוות.
תפיסת הנאורות נולדה במאה ה 18 – תפיסה שאמרה שכל בני האדם שווים – תפיסה זו הגיעה יחד עם המהפכה התעשייתית – התפיסה לאורך המאה ה 19 הייתה ששתי מהפכות אלו הולכות ביחד – ככל שהאדם מתקדם מבחינה טכנולוגית, הוא מתקדם מבחינה מוסרית.
מלחמת העולם השנייה  הראתה שהטכנולוגיה יכולה לייצר גם מוות – דבר שלא היה לפני כן וגם לא אחרי כן.
היחידים שלפני מלחמת העולם השנייה קישרו בין הטכנולוגיה התעשייתית וההשמדה התעשייתית היו גרמנים. בסרט מטרופוליס של פריץ לאנג – יש בסרט הפשטה לביטוי של מארקס ש"האדם הוא ספח למכונה" – ההגיון התעשייתי הוא שהמכונה חייבת להמשיך לעבוד – האדם מוקרב למען המכונה.
התפיסה היא שההשמדה התעשייתית של הנאצים הייתה מאוד יעילה – אך ברואנדה ההוטו הצליחו להשמיד יותר טוטסי בזמן קצוב (4 חודשים) – רצח ברוטאלי וסתמי יוצר כנראה הספק גדול יותר. בעצם – קשה יותר להרוג אנשים מצפונית עם הרג שכלול בקשר עין – אם אדם מבצע פקודות קל לו יותר – יש קשר בין השמדה תעשייתית לתפיסת הבנאליות של הרוע.
פריץ לאנג הטרים את ההשמדה התעשייתית – אחרי 1945 הטראומה היתה משמעותית כל כך שנוצרו הרבה סרטים בסגנון של המכונה נגד האנושות.
העולם זוכר את השואה בגלל התעשייתיות – לא בגלל הזוועה: העולם רווי זיכרונות של זוועה – אלו נשכחות ומתחלפות בחדשות.

שאלת ההתכוונות:
גישה אחת טוענת שהיטלר "הכל יכול" ידע מראש שהוא מתכוון להשמיד את היהודים. התוכנית הייתה כבר מ 1923 כשכתב את מיין קמפף מהכלא. הנאצים ניסו לממש כל העת את מטרת העל הזו.  הסברה הזו הייתה מקובלת שנים אחרי השואה וגם התפיסה שייצגה את יד ושם.
משנות ה 60 ואילך התקבלה גישה אחרת – הגישה הפונקציונליסטית (התועלתנית) – היטלר הביע בספרו את רצונו שלא יהיו יהודים בשטחי הרייך השלישי – הנאצים נקטו באסטרטגיות שונות לממש את הרצון הזה והגיעו בהדרגה לתפיסת הפתרון הסופי. – זו התפיסה שמקובלת יותר כיום.

1933 – 1945 – כרונולוגיה:
1933 - כאשר הנאצים עולים לשלטון – מטרתם היא להרחיק את היהודים:
הרחקה מילולית – נסיון להרחיק לפלשתינה: הגרמנים מעודדים את היהודים לעלות לפלשתינה – העלייה החמישית עולה לתל אביב. הגרמנים עודדו הגירה זו ע"י "הסכם העברה" בין המפלגה הנאצית לסוכנות היהודית.
במקביל יש ניסיונות לבודד את היהודים מבחינה כלכלית. המטרה בבידוד הייתה למנוע את "לכלוך" הגזע הארי – מחרימים חנויות של יהודים והחרמה זו נכשלה – כי אם מחרימים חנות כלבו של יהודי משאירים את עובדים הגרמנים מחוסרי עבודה.
1935 – אסטרגיית חוקי הגזע\ חוקי נירנברג: החלטה לקבוע מי הוא יהודי ומי לא? מי שסביו וסבתו הם יהודים – הרעיון היה לחזור לתחילת המאה ה 19 והאמנסיפציה שקיבלו היהודים ו"לתקן את זה". גם זה נכשל – כי קשה היה לבדוק ולהוכיח את זה. – הרעיון היה לחזור ולטפל בחצאי ורבעי יהודים אחרי המלחמה.
1936 – הפסקה ברדיפות היהודים: באולימפיאדה בברלין והיטלר מנסה להציג את עצמו כמתון.
1938: מעבר מאלימות מילולית לאלימות פיזית: "ליל הבדולח" (נובמבר 1938). האירוע הזה משמש מעבר מאנטישנמיות מילולית לאנטישמיות ואלימות פיזית והכל בחסות המדינה.
אך בתקופה זו בעיית העל של הנאצים להעלים את היהודים הפכה לקשה יותר – הגרמנים מספחים שטחים ונוספים אליהם עוד ועוד יהודים – ובנוסף אין לאן לשלוח את היהודים. מתקיימת "ועדת אוויאן" בצרפת שבה עולה הבעיה של מה עושים עם היהודים – הועידה מסתיימת ללא החלטה. גם גבולות פלשתינה נחסמו בגלל "הספר הלבן" (הבריטים לא רצו להקים מדינה יהודית בפלשתינה לצד הערבים).
1939 – גרמניה מספחת את פולין ובה את האוכלוסייה הגדולה ביותר של יהודים באירופה – בשלב זה הם מחליטים לרכז את האוכלוסייה היהודים בגטאות בכמה ערים גדולות בפולין.
 אך הדבר בעייתי – 70% מהאוכלוסיה היהודית אינה עירונית.
הם מקציבים ליהודים בגטאות מזון זעום ומקווים שהרעב והמחלות יהרגו את היהודים. דבר זה התאפשר בחסות המלחמה – רק כך אפשר היה להסלים את ההתנגדות ליהודים.
בהתחלה אחוזי המוות היו גדולים, לאט לאט היא התמעטה: הברחות, התארגנות היהודים וכו'.
הגטו נשלט ע"י מועצת הזקנים – היודנראט ששימשו כמשטרת הגטו – החיים בגטו היו נוראיים לא רק בגלל התנאים אלא בגלל רמת הסולידריות של היהודים כלפי עצמם: הבדלי מעמדות בגטו שיצרו מצב של עשירים מקודם, עשירים שעשו את הונם מהברחות אוכל.
תוכניות העלמת היהודים השונות לא צלחו ו"בעיית היהודים" מחריפה ביוני 1941.
1941: הפלישה לרוסיה – גרמניה פולשת לאזור "תחום המושב" לשעבר, שמלא ביהודים רבים. הגרמנים מחליטים על אסטרטגיה חדשה – להרוג את היהודים במקום.
מוקמות "קבוצות המבצע", ה"איינזצגרופן" – תפקידם להוציא את היהודים מהעיירה, להכריח אותם לחפור בורות ולאחר מכן לירות בהם. אך שיטות אלו היו קשות נפשית לרוצחים – הגרמנים נתקלו בבעייה קשה של גיוס כח אדם למשימות אלו – לכן הנאצים עברו לשיטה התעשייתית.
הרעלות המוניות – היה נסיון קודם ב 1935 להרג המוני בגז של נכים ומפגרים והעם הגרמני התנגד לה. אך היטלר לקח את הרעיון מאותו מקום – הוקמו בפולין כמה "מחנות השמדה" – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, מיידאנק ובלזץ. מחנות ההשמדה תפקדו גם כמחנות עבודה. הם הוקמו בצמתים של רכבות בשביל לרכז בנוחות את האוכלוסיה. הישטה הסתמנה בפני הנאצים כיעילה.
המחנות הוקמו ב 1942 ופעלו עד 1944 ובשיטה זו הושמדו רוב היהודים.
בקיץ 1944 התבוסה של גרמניה היתה בפתח – החל מבצע משולב: למרות שלא היה כח אדם, רכבות ומשאבים הועברו מאמצים להריגת עוד יהודים  - יהודי הונגריה, יהודי סלוניקי וכו'.
בן גוריון (שהיה ראש הסוכנות היהודית בארץ) ביקש מארה"ב להפציץ את מחנה אושוויץ ואלו סרבו בגלל שלא היה להם כח אדם למטרה משנית זו.
הגרמנים מנסים לטשטש עכבות – הריסת מחנות השמדה, שריפת גופות.
פולין מתחילה להכבש ע"י רוסיה ומתחילים להצעיד את היהודים ב"צעדת המוות" שמתרכזת בברגן בלזן בגרמניה.
נרצחו יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, האליטה הפולנית (משום שכוונת הגרמנים הייתה להפוך את הפולנים לעם עבדים – הושמדו כל מי שהיו משכילים ויכלו להתארגן ולהתנגד).

הקהל שמגיע לקולנוע מתקשה לראות זוועות גדולות מדי – לכן צריך למתן את האירועים ולהתייחס אליהם בעדינות.

מאפייני הלאומיות הגרמנית:
קיים בלבול הסטורי בין המאפיינים של פאשיזם והנאציזם – נהוג להגיד על הנאציזם שהוא פאשיזם גרמני.
ההבדל הוא עמוק וקשור לתפיסה הלאומית של איטליה מול גרמניה.
למפלגה הפאשיסטית יכול להצטרף בני כל הגזעים – תפיסת הלאום הפאשיסטית היא לא גזענית, לאיטלקים אין בעיית גזה והרבה יהודים איטלקים גם היו שייכים למפלגה הפאשיסטית. "לאומיות סופחת" – כל מי שרוצה יכול להיות איטלקי ופאשיסט. התפיסה הצרפתית היא דומה – כל מי שמוכן להיטמע ב"כלל" הצרפתי מתקבל.
תפיסת הלאומיות הגרמנית נוצרה במזרח אירופה (פולין, רוסיה, גם תפיסת הלאומיות היהודית) – תפיסת לאומיות אקסקלוסיבית\ "לאומיות מוציאה" – אתה לא יכול להשתייך ללאום הזה אם לא נולדת כזה – אתה לא יכול להיות יהודי אם לא נולדת יהודי ואתה לא יכול להיות גרמני אם לא נולדת גרמני – זו תפיסת דם וגזע.
הקולנוע מציג את התפיסות הללו – בסרט האיטלקי "כביריה" – מי שמציל את הבחור "כביריה" (משל לאיטליה) הוא בחור שחור בשם מאצ'יסטה -  לאיטלקים אין בעיה להציג את הגיבור הלאומי שמציל אותה כשחור.
הגרמנים מציגים את התפיסה שלהם בסרט "הניבלונגן" (1924) – הניבלונגן הוא התנ"ך של גרמניה (סיפורי אבירים, נסיכות ונסיכויות)  - הסרט הניבלונגן של פריץ לאנג יצא בתקופה הקשה של רפובליקת ויימאר, הוקדש לעם הגרמני ובא לעודדו - הסרט מספר על עלילותיו של זיגפריד שמצליח להרוג את הדרקון בעזרת החרב האגדית.
זיגפריד הוא בלונדיני, נאה – האידאל הארי שמשקף את תפיסת הגזע הארית.
"הניבלונגן" היה הסרט האהוב על היטלר. פריץ לאנג היה האחראי האמנותי, תיאה פון הרבו, אשתו כתבה את התסריט.  ב 1924, פריץ לאנג לא ידע שהוא יהודי. ב1930 הוא גילה שאמו התנצרה בילדותה. כשאשתו גילתה על יהדותו היא התגרשה ממנו. כשהנאצים עלו לשלטון ב 1933 מצבו התערער – הוא מספר שהוא נפגש עם גבלס כשאמר לו שהמפלגה מחליטה מי יהודי ומי לא – הוא הבין שמצבו לא טוב ומאותו רגע הוא ברח לארה"ב, להוליווד –  ואימץ לעצמו זהות יהודית והסתיר את העובדה שלפני כן, לפני שגילה את יהדותו הוא היה פרו נאצי.

למה בכל זאת השתשרשה התפיסה של הנאציזם הוא פאשיזם גרמני?
הרבה דמיון –  תהלוכות, לפידים, דגלים, מדים, מנהיג אחד, מפלגה אחת, אלימות.
הסיבה השלטת היא שהתפיסה השתרשה בגלל הרוסים שלא רצו לקרוא לנאצים "נאצים" (בגלל הנאציונל סוציאליזם) – כתוצאה מכך השתרש המונח "פאשיזם גרמני".

קולנוע אנטישמי:
פרוץ המלחמה הביא לתחילתם של סרטים בעלי נראטיבים אנטישמים. ב 1940 מפיקים הגרמנים כמה סרטים כאלו.
למה לא קודם? לא היה "נעים" – לא יאה לשים נושא כזה בסרטים עלילתיים, תעשיית הקולנוע הגרמנית הייתה בינלאומית ולא עשו סרטים אנטישמים מחשש להרגזת הקהל.
החל מיולי 1939 נוצרו סרטים אנטישמים – רובם עוסקים בבעיה ההסטורית של היהודים.
ישנם סרטים קלילים כמו "רוברט וברטרם" שמספר על צמד נוכלים עליז ומזמר שמסתובב ברחבי גרמניה שחלק מעלילותיהם זה הצלתו של גרמני מסכן מידיו של היהודי הנוכל ותאב הבצע – אנטישמיות כלכלית – שמתבססת על העובדה שיהודים אוהבים כסף (נובעת מהעיסוק של היהודים בהלוואה בריבית מימי הביניים – רק היהודים הורשו במקצוע זה כדי שיוכלו להיות מושמצים: עד היום יהודי זה כינוי לקמצן [גם במילון אוקספורד]). גם הקומדיה "לבנים לאירלנד" ממשיכה עם אותה האשמה עתיקה (וקלילה משום שהיא עתיקה).
הנראטיב משתנה בסרט "הרוטשילדים" – שמספר על משפחת רוטטשילד השולטת באירופה באמצעות הקמת בנקים שלהם ברחבי אירופה – ההאשמה היא שרוטשילד עשה את הכסף ממלחמות נפוליאון – הוא בגד בעם הגרמני. הנראטיב: היהודי מעצם גזעם הם בוגדים במולדת – מבצע כסף ומנאמנות רק לעצמם – כל היהודים בעולם נאמנים רק ליהודים אחרים ולא לעם שמארח אותם ולכן הם בוגדים.
הסרט הכי זדוני היה הסרט "היהודי זיס"\ פייט הארלנד [אביה של אשתו של סטנלי קיובריק, דבר שהתפרסם רק אחרי מותו של קיובריק בשנת 2000*] (1940): סרט מאוד אנטישמי ולרוע המזל גם עשוי מאוד טוב (וזכה בפסטיבל ונציה) – הסיפור הוא סיפור היסטורי, על יוזף זיס אופנהיימר שהצליח בזכות כספו לחדור אל דוכסות ויטנברג שבצפון גרמניה – מעוז הגרמניות הטהורה. הוא הופך להיות עוזר הדוכס.
הדיזולב של המטבעות של יוזף זיס וחצאיות הבלט של הרקדניות – מעלה ברמה ויזואלית ניחוח ארוטי, מיני שבעזרת הכסף הוא קונה את גופן של הרקדניות.
פייט הארלנד מדגיש את האנטישמיות בעזרת חפצים.
בסוף הסרט – הנקמה ביהודי, התלייה – מלווה בשלג יורד – מציג אווירה של טוהר וקדושה.
הסרט מסתיים בחשיפת צו הסטורי המסלק את כל היהודים מויטנברג בתקווה שצאצאיהם יקיימו את הצו ויחסכו לעצמם צרות.
זיס  מייצג את כל היהודים בכללם. וינטברג מייצגת את כל גרמניה: הדוכסות הצפון גרמנית הטהורה ביותר.
הסיפור הוא סיפור ידוע, לא כולם אנטישמים – הסיפור פה בוחר לספר את הסיפור הזה מזווית אנטישמית. זיס משחיט את גרמניה בשלושה אלמנטים:
הכסף, המותרות המיותרות (שהבלט מייצג) – היהודים הביאו לגרמניה את המהפכה התעשייתי הנוראית ושאר הרעות החולות של המודרניזציה.
היהודי מביא לגרמניה את השלטון הלא  דמוקרטי (גרמניה ראו את עצמם כשלטון דמוקרטי, שלטון של העם) – בסרט זה מובא כשזיס מכניס את חברי המועצה לכלא.
היהודי משחיט את הגרמניות הטהורה מבחינה מינית – התאוותנות שלו כלפי הנשים הגרמניות היא המסוכנת מכולם – עלולה להביא בני תערובת שישחיטו את הגזע הגרמני.
הסרט זכה לביקורות נהדרות לא רק בגרמניה אלא גם ברחבי העולם. יש תיעוד ברור שאחרי שהסרט הוקרן יצאו לעשות פרעות ביהודים והיה מקובל להקרין את הסרט בפני השומרים של מחנות ההשמדה.
צו הגירוש בסוף הסרט מוצג בצורה טובה – השלג, הקלוזאפ, הליהוק של שחקן שנראה אמין, ההקראה החגיגית.
הסרט יוצר שפה קולנועית של אנטישמיות (גם במראה של היהודי זיס – שיער שחור).

באותה שנה יצא סרט אחר: "היהודי הנצחי"\ פריץ היפלר\ 1940: פריץ היפלר היה אחראי על סרטי התעודה במפלגה הנאצית [קולנוע של פקיד] – מדובר במניפסט שמבטא את דעתה של המפלגה הנאצית על היהודים – מטרתו של הסרט היא להסביר באופן מדעי מדוע היהודים מסוכנים לגרמנים. הסרט הוקרן כ"יומן" לפני הקרנת הסרטים – הגרמנים לא אהבו לראות את הסרט והוא לא נעים לצפייה – המקום שלו שולי בתודעה הציבורית, הוא לא זכה להשפעה ממשית בציבור הגרמני.
שימוש במפות, שימוש בהיסטוריה עתיקה [סימן בתרבותיות, במדע], שימוש בקריין. מדבר על גירוש היהודים עושי הצרות מכל מקום במהלך ההיסטוריה.
היווצרות "הטיפוס היהודי", "היהודי הנודד", השנוא בכל מקום.
ההקבלה בין יהודים לחולדות היא גם ויזואלית – שימוש באותה מפה ובתרשים דומה.
עוד מטודיקה מדעית – סטטיסטיקות, שמופרחות לחלוטין – הימורים, שוד, רצח, זנות.
מדעיות של חיצוניותם של היהודים.
הצילומים של היהודים נעשו בגטו לודג'.
למה צריך להרוג יהודים? כי הם נטמעים בתוך הגזע הארי והטהור – לא רואים עליהם שהם יהודים – מבחוץ הם דומים לארים ומבנים יש להם את אותה מהות יהודית מלוכלכת (יש דגש על הקשר בין יהודים ללכלוך – חולדות, זוהמה, מטבח מלוכלך).

השואה בתמונות נעות:
הנאצים השתדלו כמיטב יכולתם שלא להסריט את האירוע בתמונות נעות – בעיקר בגלל שזה "לא נראה טוב": השתדלו שלא לשמור תיעוד ויזואלי מדי של תהליך ההשמדה.
היה סרט אחד בכל זאת –  מה שכן מצולם אלו צילומים של בעלות הברית לקראת השחרור, שהנאצים לא הספיקו להסוות את הגופות והזוועה.
"היטלר מבטיח עיר ליהודים"\ קורט גרון\ 1944:
סרט תעמולה שצולם במחנה טרזנשטאט שהיה מחנה לדוגמא – כדי להציג לעולם איך הגרמנים שומרים על זכויותיהם של היהודים בהתאם לאמנת ג'נבה.

זיכרון קולקטיבי –
כיצד המלחמה הקרה השפיעה על הזכרון הקולקטיבי כלפי גרמניה?
האמריקנים הזדקקו לתמיכה הגרמנית ורצו להכניסה למשחת העמים ולכן העדיפו שבשנות ה 50 לא יהיו סרטים שמציגים את הרע השטני.
אך לפני כן – 1945 – 1947, לפני שהמלחמה הקרה תפסה תאוצה.

איה בני\ החיפוש \ פרד זינמן\ 1948:
מספר על קשר שנוצר בין חייל אמריקני לילד גרמני. הילד צ'כי (בלונדיני, עיניים כחולות), הוא חי במחנה שבו שרים שירים בעברית, רוצים לעלות לפלשתינה, אך לא מזכירים את העובדה שהם יהודים, רק כלאומים שונים (פולני, גרמני וכו'). למה לא יהודי?
הנאצים הכפישו כל כך את המילה "יהודי", עד שלא רצו להשתמש במילה זו – להיות יהודי לא היה כבוד גדול – אפילו בישראל. המילה "יהודי" נשאה בתוכה המון גזענות.
אך יש משמעות נוספת, שקשורה יותר לסוג של השקפת עולם: היהודים בשואה לא יכלו לברוח מהגדרתם כיהודים – לפי סארטר "יהודי הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי" – אך היה נסיון לשמור על הדמות האינווידואלית של האדם בשואה.

גם הפולנים עשו סרטים מייד אחרי השואה: פולין בסוף המלחמה נכבשה ע"י רוסיה, ורוסיה לא התכוונה לתת לה עצמאות – הם המשיכו כמו הנאצים לרצוח את האליטות הפולניות כדי להפוך את פולין לקומוניסטית.
התחנה האחרונה\ 1948 ורחוב הגבול\ 1948 – סרטים קומוניסטים: לפי התפיסה הקומוניסטית כולם שווים, אין דבר כזה אנטישמיות ואין הבדל בין יהודים לפולנים – הדגש הוא על האחווה בין יהודים לפולנים ומחיקת הקומוניזם. דגש על מחיקת תווים מזהים של יהודי או פולני.
יוצרי הסרטים הללו הם יהודים שברחו לפני המלחמה לרוסיה והתחבבו על השלטון החדש הקומוניסטי בפולין.
אך המחיקה הזאת אינה נכונה הסטורית – רוב יהודי פולין היו יהודים יידישיסטים, היתה לאומיות יהודית, מגורים בעיירה ובשטטל. אך היהודים הקומוניסטים שאחרי המלחמה לא רצו להחיות את התרבות היידישיסטית – רצו לקדם יהודים חדשים או מעבר לכך – אדם אוניברסאלי.

מהותנות: שמציגה את היהודי כשונה מהותית, בעל תווים מוגדרים.
אוניברסליזם: שמשכיח את ההבדל שבין יהודי לפולני ולשאר הגזעים והמינים – בהרבה מקרים לא מוזכרת היותם של הדמויות יהודיות.

שנות ה 50 – מקרתיזם: השתדלו אז לא לעשות סרטים פרובוקאטיבים. לא נעשו אז סרטים על השואה בהוליווד מחשש ליצירת פרובוקציה והתססה.
הנרטיב בפולין ניחס את השואה כאירוע פולני בעיקר.
צרפת\ 1955 – אלן רנה\ לילה וערפל: ע"ש המבצע של גירוש יהודי ורשה לטרבלינקה. את התסריט כתב ז'אק קירול שניהם לא יהודים. מה היה האינטרס לעשות סרט על השואה? בשנות 50 צרפת ניסתה עדיין להחזיק את אלג'יריה ברשותה – המוני מתנחלים צרפתים באלג'יר והאלג'יראים רצו עצמאות. הויכוח בשנות ה 50 היה אם להחזיר את אלג'יר או לא – החשש של אלן רנה וז'אק קירול (והשמאל בצרפת) היה שהצרפתים יפתחו מחנות השמדה לאלג'יראים – לכן הם חוזרים אל העבר ומציגים כאזהרה את התעשייתיות של ההשמדה.
העורך של הסרט [שלקח לעצמו הרבה מאוד חופש] גם הוא מהשמאל – כריס מארקר ("המזח") – לאלן רנה לא היו הרבה תמונות נעות מקוריות, בעיקר מהשחרור ומשלבי ההשמדה – צילומי סטילס שהוא ניסה בעריכה לעשות הנפשה לתמונות הסטילס עם התמונות הנעות.
היתה מודעות לכך שאנו רואים את ההווה בצבע ואת העבר בשחור לבן – יש קפיצה בי הווה לעבר – יש הצגה של תמונות בשחור לבן מהעבר וצילומים ממחנה ההשמדה אושוויץ בהווה – אך הוא בעצם מציג כך שאין הבדל – הווה זה העבר, העבר הוא ההווה.
יש גם שימוש של צילומים שצולמו בהווה כאילו הם צילומי עבר ארכיוניים בשחור לבן.
לסרט יש מימד תעשייתי – הוא מציג תהליך תעשייתי של השמדה [העלאת "חומר הגלם" על הרכבות]. נראה כמו סרט תדמית של בית חרושת.
- כשיש התכוונות ל"ספרדים" שבנו את המדרגות, הכוונה היא ליהודים סלוניקאים.
- הקורבנות מכונים "מפונים".
בבלוק הניתוחים מציגים רישומים של 22 לאומים – לא מזכירים את המילה "יהודים".
שילוב של תמונות זוועה שצולמו ע"י בעלות הברית, שהנאצים לא הספיקו להסתיר.
מעלה שאלות? האם הרוצחים היו כל כך שונים מאיתנו? האם ה"מפלצת" נקברה תחת ההריסות סופית?
מטרת הסרט – לטשטש בין עבר להווה.
עריכה (שחור לבן וכו') – עבר שמורכב מפוטאג'ים ארכיונים, עבר מבוים, והווה צבעוני – הדגשה של כמה העבר הזה עדיין נוכח.
מוסיקה קלאסית מודרנית שממשיכה באותו קצב בין עבר להווה.
תנועת מצלמה איטית שמטשטשת את הזמן.
בעצם בגלל שאין תמונות נעות מהתקופה – הוא מנסה להחיות את תמונות הסטילס.
הסרט נגמר בלקח – האם המפלצת הנאצית באמת נקברה?
אך לא מזכירים יהודים – השימוש במילה יהודי היא לא לגיטימית, המילה היא "אדם" ולא "יהודי" – אחרי המלחמה היהודים [שהיו יהודים רק על פי רישום חוקי ותו לא] לא התגאו ביהודיות שלהם, הגישה היא שיהודיות היא עניין של בחירה ולא קטגוריה שמתאימים למישהו – לא כל יהודי רוצה להיות יהודי.

העשור השני – שנות ה 60: הפשרה במלחמה הקרה, המקרתיזם נגמר – השפעה מיידית על הזיכרון הקולקטיבי האמריקני ומתחילים לעסוק בשואה. מה שמאפיין את הזיכרון ההוליוודי על השואה הוא מנוחס ליהודים – כל הסרטים שנעשו בהוליווד על השואה מאז ועד היום נעשו או נכתבו ע"י יהודים – יש חלקים שלא נדע אף פעם דרך העין היהודית ההוליוודית.
ההתפתחות של היחס לשואה הוא תוצר של התפתחות התודעה העצמית של הקהילה היהודית אמריקאית.
כדי להבין את הזיכרון הקולקטיבי של האמריקנים היהודים על השואה צריך להבין את ההיסטוריה של הקהילה היהודית האמריקנית:
יהודי ארה"ב ברובם עלו בשנים 1980 – 1924 – מרוסיה בעקבות פרעות ברוסיה בסוף המאה ה 19 – הרוב המכריע הגיע לארה"ב, מעט לישראל. מטרת היהודים שעלו לאמריקה היתה הטמעות, אמריקניזציה, הדחקה מתמשכת של היהודיות שלהם ונסיון להידמות לגויים האמריקאים – הדחקה של האתניות לטובת כור ההיתוך. חיו בפחד מאוד גדול מאנטישמיות, שהייתה כבושה שם – המצב היה מאוד עדין מבחינת הזהות היהודית.
הוליוודיזם\ שמחה יעקובוביץ'\ 1998 : מבוסס על הספר "אימפריה משל עצמם"\ ניל גבלר. מציג את היחס של הוליווד לשואה בין 1933 – עד תחילת שנות ה 50 (המקרתיזם). כיצד היהודים בהוליווד רואים את עצמם – בעיקר את זה שזה לא נראה ליהודי הוליווד להביע אינטרסים יהודים.  הפחד היה שהעלאת הנושא תעורר אנטישמיות ורק תחמיר את המצב. הסרטים שכן עסקו באנטישמיות: "אש צולבת", "הסכם ג'נטלמני" – לא נעשו ע"י יהודים. רק בהפשרת המלחמה הקרה והמקרתיזם יוצא הסרט הראשון על השואה - סרט "לייט" – "יומנה של אנה פרנק"\ ג'ו סטיבנס\ 1959 – (יותר פרק על הזהות היהודית האמריקאית מאשר סרט על השואה) - החיים במחבוא הם לא החיים במחנות, המראה שלה אוניברסאלי והבעיות שלה אוניברסאליות. הסרט מבוסס על מחזה של ברודוויי שמבוסס על היומן שכתבה אנה ופורסם ע"י אביה – הניצול היחיד מהמשפחה שנספתה כמעט כולה באושוויץ – הולנד תמכה מאוד באוטו פרנק בנסיון לשנות את הזיכרון הקולקטיבי בנוגע אליה – הולנד הסגירה לנאצים ב 95% מהיהודים שם – ההולנדים כיום מאוד פרו ישראלים בגלל תחושת האשמה. הספר הפך לרב מכר מאוד גדול בשנות ה 50 – בגלל האוניברסאליות של הבעיות האוניברסאליות שמוצגות שם, בעיות של כל נערה מתבגרת – מוטיב האוניברסאליות שולט בסרט.                                                                                                                                                    המלחמה מיוצגת ע"י קולות רקע (סאונד).                                                                                המחבוא מיוצג ע"י פריים צפוף.                                                                                                                      יש כאן אמריקניזציה של הדמויות – אך יש הבדל בין המשפחות: משפחת פרנק מתנהגים כמו גויים, מנומסים וכו' – אמריקנים, לאנה יש בעיות מאוד אמריקאיות – האידאל של יהודי אמריקה להדמות לגויים ככל שאפשר – אך עדיין יש את מאפיין ההשכלה שמקושר ליהודים. משפחת ואנדן – מוצגים כיותר אתניים, יותר יהודים, מתווכחים, רבים – אך הבן שלהם שקט יותר, מנומס – הוא יכול לעבור אמריקניזציה.  לא מוחקים את היהודיות חוגגים חנוכה אבל הכל בקונטקסט אמריקני.                                                                                                                            הסרט לא יוצא מהגבולות הבטוחים של הבית וממה שקורה אחרי זה.                                   נרטיב דומה היה בשאר הסרטים של שנות ה60: כל הסרטים עברו דרך פילטר של הזהות היהודית אמריקנית.                                                                                                                          גם במזרח אירופה לא נעשו סרטים על השואה בשנות ה 50 – גם שם המלחמה הקרה מנעה את ה"מהותניות" שלא תאמה לאוניברסליזם הקומוניסטי.                                        הזיכרון הקולקטיבי האמריקאי מתרכז בזהות של היהודי אמריקאי. הזהות האינבדואלית של היהודי האמריקאי.

הזיכרון הקולקטיבי הצרפתי על השואה:
מה הצרפתים מנסים להדחיק?
הצרפתים נקדו במדיניות מאוד פייסנית כלפי היטלר. הם לא רצו להלחם בגלל הטראומה העמוקה ממלחמת העולם הראשונה – הם לא היו מוכנים נפשית להכנס למלחמה חדשה.
דבר נוסף – המפלגה הפאשיסטית הצרפתית היתה מאוד גדולה וגם לא ממש התנגדה לנאציזם.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 – צרפת לא מוכנה למחלמה. הוקם קו מאז'ינו בין צרפת לגרמניה, מעין קו גבול שלא בדיוק מוכן גם הוא – היא מכריזה על המלחמה עם גרמניה בעל כורחה.
בקיץ 1940 – הגרמנים פורצים לצרפת דרך הגבול שלה עם בלגיה – תוך שבועיים היא נכבשת כולה ע"י הגרמנים – דבר שהוא השפלה גדולה לצרפתים (אחרי זכרון כיבושי נפוליאון את כל אירופה). הכיבוש הגרמני חילק את צרפת לשני חלקים.
החלק הצפוני היה בשליטה גרמנית מוחלטת, כולל את פאריז.
החלק הדרומי היה תחת ממשלת וישי (הפאשיסטית) ששתפה פעולה באופן נלהב עם גרמניה.  ראש הממשלה היה פאטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששתף פעולה לחלוטין עם גרמניה (הסגרת יהודים, ניצול משאבים לטובת גרמניה).
מייד נעשה פינוי של הבריטים שנחשב למעין ניצחון סימבולי של הבריטים בנסיגה מדאנקר. פונו גם כמה עשרות אלפים חיילים צרפתים שהיו תחת הגנרל דה גול (גנרל משני) – שלא הסכים לקבל את העובדה שצרפת הגדולה נכנעת לגרמנית ולא הסכים לקבל את שיתוף הפעולה הגרמני – צרפתי. הוא ברח עם חייליו והצטרף לבריטים, את רוב ימי המלחמה הוא העביר בלונדון וחייליו הצטרפו לצבא הבריטי. דה גול הוא מהיחידים שמייצגים את "צרפת החופשית".
בזמן המלחמה צרפת נשלטת ע"י הגרמנים, נעשה מצעד ניצחון גרמני וכו' – הניצחון על צרפת היה משמעותי בגלל שבמלחמת העולם הראשונה הגרמנים הפסידו לצרפתים.
בזמן המלחמה רוב הצרפטים שיתפו פעולה בשקט עם הגרמנים, הם קיבלו את השלטון הפאשיסטי כי למראית עין הוא היה צרפתי. ביחס ליהודים היתה מדיניות הסגרה לא רשמית לגרמנים –  הוסגרו אלו שהיו "יהודים מדי", אלו שהיו מתחרים עסקיים וכו'. יהודים שנראו מספיק צרפתים בעיניהם לא הוסגרו (נקראים יזראעליטים – שקיבלו על עצמם את השפה והתרבות הצרפתית) – אלו היו הרוב ורובם לא הוסגרו לגרמנים.
אך יהודים שלא נראו להם צרפתים, כאלו שבעיקר ממזרח אירופה (פליטים מרוסיה ופולין) – הצרפתים הסגירו בהמון התלהבות.
מתו בשואה בסביבות 23% מהיהודים (גם יזרעאליטים וגם יהודים שלא נראו מספיק צרפתים). חשוב לציין שגם ליזרעאליטים לא היו חיים קלים במלחמה – רכושם הולאם בהרבה מקרים והם נאלצו לברוח ממקום למקום).

צרפת הייתה בבעיה, עם הפלישה לנורמנדי בעלות הברית הציגו את הפלישה כשחרור של בעלות הברית – הראשונים שנכנסו לפאריז היו החיילים הצרפתים ברשות שארל דה גול. בעלות הברית רצו להכניס את צרפת כמעורבת במלחמה בצד בעלות הברית למרות שלא כך היה באמת.
בסוף המלחמה ראש הממשלה היה דה גול והפך לשליטם המובהק – אך בפועל מעט מאוד אנשים תמכו בו, המחתרת הצרפתית לפני המלחמה היתה קטנה מאוד, התומכים המעטים הקרובים ביותר נקראו "גוליסטים", וקבוצה שניה – הקומוניסטים. אך רוב הצרפתים שיתפו פעולה עם השלטון הפאשיסטי שחוסל לחלוטין אחרי המלחמה.
אחרי המלחמה לפתע המוני צרפתים הצטרפו למחתרת הצרפתית וקראו לעצמם "גוליסטים בלבם" – השקר הזה היה מאוד נח גם לדה גול, שקר מוסכם בין העם הצרפתי לדה גול (שזה נתן לו לגיטימציה) – נוצר השקר, האגדה שרוב הצרפתים טענו שהיו בלבם שייכים למחתרת ההתנגדות. השקר המוסכם הזה המשיך עד שהגיע הדור החדש שאחרי השואה.

הזקן והילד\ קלוד ברי\ 1966:  סרט שממשיך את הנרטיב של השקר המוסכם. קלוד ברי הוא יהודי, שייך למשפחה יזרעאלית שברחה ממקום למקום – הספר הוא סיפור קורותיו במלחמה. במהלך הבריחות, הילד השובב קלוד מסתבך בכל מקום. בסוף המלחמה, 1943 בהפצצות של בעלות הברית הם נכנסים כל המשפחה למקלט.
הם פוגשים במקלט את "הצרפתייה הנחמדה" – היא מסתירה את המשפחה. היא אומרת שהאב והאם יוכלו להסתתר אך את הילד צריך להרחיק כי הוא שובב ועלול ליצור בעיה.  הם מרחיקים אותו ומשנים את זהותו, האם אומרת לו שיתרחץ לבד (כדי שלא יראו שהוא נימול), האב מעניק לו את שעון הזהב שלו (כי אולי זה הפעם האחרונה שהם יתראו) – עד שתגמר המלחמה.
הסרט מציג את הצרפתים באור סלחני – זה סיפור הצלה, אישה שאין לה שום אינטרס שמצילה את המשפחה ושולחת אותו לכפר, היא מציגה את אביה כ"קצת אנטישמי" – אך האנטישמיות לא מזיקה – הוא חביב לילד, נחמד לכלב, לא אוכל ארנבת – הפטפטת האנטישמית שלו אינה מזיקה ובסוף, למרות שהוא לא יודע זאת כמעט עד סוף הסרט, הוא מציל את הילד. גם השחקן שמשחק את הסבא הוא שחקן קומי צרפתי ומזכיר את הצרפתיות העממית. גם הרדיו שמדבר על הבוגדים ה"גוליסטים", היהודים והקומוניסטים – הוא הרדיו הממשלתי של ממשל וישי משתף הפעולה.
הסרט הוא חיובי ונגמר בסוף טוב עם הפגישה בין ההורים לילד.
הוריו של הילד לא נראים יהודים בכלל – הדבר היחיד שמבדיל אותם הוא שם המשפחה שלהם "לנגמן". הסרט ממשיך את הנרטיב שהצרפתים בעצם עזרו ליהודים, לא שיתפו פעולה עם הנאצים ורובם היו שייכים למחתרת ההתנגדות.
גם "יומנה של אנה פראנק" וגם "הזקן והילד" – הם בגישה האוניברסאלית, ההצגה הלא גזענית שמציגה את היהודים כלא שונים מהגויים – חוץ משם המשפחה היהודי אין הבדל בין הצרפתים ליהודים הצרפתים – בעיותיהם נובעות משם המשפחה היהודי המסגיר אותם.

הצער והחמלה\ מרסל אופולס\ 1969: סרט תיעודי ללא קרינות, מורכב רק מראיונות וצילום המרואיינים הוא מאותה זווית בכל ראיון – מעין שמירה על אובייקטיביות – מציג את הטובים והרעים מאותה זווית – השפה הקולנועית היא כאילו אובייקטיבית. סרט מפתח מאוד משמעותי לשינוי הזיכרון הקולקטיבי בנוגע להיסטוריה הצרפתית. המרד של צעירי שנות ה 60 שדיברו הרבה על השואה. אותו מרד בשנות ה 60 שינה את מהלך הזיכרון הקולקטיבי ופוגג את ה"שקר הצרפתי".
מרסל אופולס הוא בנו של מקס אופולס – יוצר סרטים גדול שהיה יהודי במקור (אופנהיימר) – הוא יצר בברלין עד 1933, הוא ברח לצרפת וב 1940 הם האלצו לברוח שוב – עכשיו להוליווד. בהוליווד בפעם השלישית מקס אופולס הופך לבמאי איכותי וגדול בהוליווד ("מכתב לאישה אלמונית") – מרסל אופולס חי בזמן המלחמה בהוליווד. בתום המלחמה הם חוזרים שוב לצרפת – מקס אופולס יוצר כמה סרטי איכות מאוד גדולים ומשפיעים בתולדות הקולנוע, שהביאו הרבה תהילה לתרבות הצרפתית – הוא מת בגיל 57.
מרסל אופולס עובר לבימוי סרטי תעודה – הסרט שפרסם אותו הוא "הצער והחמלה" – בסרט הזה הוא מתחשבן עם הצרפתים ליחסם ללא יזרעאליטים. הוא מוכן לסלוח לצרפתים על היחס שממנו אביו והוא בתור ילד סבלו ממנו.
הסרט מספר על עיר קטנה, "קלרמונט פארה", בדרום צרפת תחת ממשל וישי – הוא מספר את קורותיה בזמן המלחמה ומהראיונות בסרט עולה תמונה שונה לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי, השקרי, הצרפתי.
הסרט היה מיועד להקרנה בטלוויזיה אך בסוף נדחה משום שהיה פרובוקטיבי מדיי – אך הוא הוקרן בקולנוע והצעירים המרדנים של שנות ה 60 נהרו לסרט. הסרט שינה את הנרטיב של הזיכרון הקולקטיבי הצרפתי – מאז "הצער והחמלה" כל הסרטים שעשו בצרפת על השואה לא טייחו את האמת ודיברו על היחס האמיתי על ההסגרות והבעייתיות של היהודים המהגרים שלא הייתה להם אזרחות.
הסרט נמצא על האמצע שבין מהותניות ואוניברסאליות – הוא מציג את היהודים שעובדת יהדותם לא משנה את העובדה שהם צרפתים – הוא לא מתעלם מהיהודיות אך לא "חוגג"
את היהודיות. זה סרט שמציג בעיקר את הבנאליות של הרוע – אלו שלא התכוונו באמת לעשות רע – אלו שהסגירו את היהודים כי היו מתחרים עסקיים שלהם.

שנות ה 70: סרטים על השואה שעוברים להיות בצבע. הבמאים מחפשים שיטות איך להציג את התקופה של השואה, את העבר בצבע. "הארורים" ו"הקונפורמיסט" הציגו את התקופה בצבעוניות יתרה של צבעי רטרו – דבר שהוא בעייתי. אך בהמשך החליטו לנטוש את הצבעוניות המודגשת ולהציג את התקופה בצבעים רגילים.  קישור למיניות שנויה במחלוקת, פרובוקטיביות וצבעוניות (כמו "קברט"). בדור השני הזיכרון של הנאצים והפאשיזם קושר במיניות והשואה במוטיבים של אימה.
מותחנים אמריקניים שמתרחשים בהווה של ארה"ב בשנות ה 70 ("איש המרתון" ו"הנערים מברזיל") שמשתמשים בשואה כמוטיב של סרט מתח\ אימה.
באיש המרתון מסופר על בחור יהודי (דסטין הופמן), שנתפס ע"י נאצי שמענה אותו בצורה נוראית (קטע עקירת השיניים המפורסם).

הנערים מבראזיל\ פרנקלין ד. שפנר\ 1976
גם ה"נערים מברזיל" משתמש בנרטיב האימה – הסרט מדבר על ד"ר מנגלה שברח ככל הנראה ולפי הסרט ברח לברזיל והמשיך במחקריו בגנטיקה – לפי הסרט הוא מצליח לשבט את היטלר ומפיץ את הביציות בעולם המערבי (במשפחות שמתאימות לתנאיו של היטלר) – על הקנוניה הזו עולה יהודי שמעביר את המידע לצייד הנאצים ליברמן (שמשוחק ע"י לורנס אוליבייה ששנתיים לפני כן ב"איש המרתון" הוא גילם נאצי!). הבחור היהודי נרצח וליברמן, צייד הנאצים ממשיך בחקירה. את מנגלה בסרט משחק גרגורי פק.
הסרט משתמש ברוע שטני, רעיון המלצת שמאיימת עלינו– הוא מעצים את הפחד מהנאציזם "הפסיכי", זה סרט אימה שמראה את שובה של המפלצת – הנאצי הוא פסיכי, אך גם היהודי הוא חלש ורופס, הוא מאוד לא תקיף, מאוד היהודי הגלותי. יש שימוש סנסציוני במפלצת הנאצית.

מר קליין\ ג'וזף לוסי\ 1976:
ג'וזף לוסי התחיל בתוך במאי צעיר ומבטיח בהוליווד בסוף שנות ה 40. כשהתחיל המקרתיזם, בתור קומוניסט ושמאלן הוא גלה מארה"ב כגולה פוליטי ועשה סרטים באנגליה וצרפת והופך לדומיננטי בגל החדש.
מר קליין הוא אפיזודה שממשיכה את "הצער והחמלה" של מרסל אופולס. מרסל אופולס חזר בסרטו אל חנווני בשם קליין שפרסם בזמן המלחמה מודעה שאומרת שלמרות ששם משפחתו הוא קליין – הוא לא יהודי. החנווני מתחמק בתשובתיו מהאשמתו של מרסל אופולס. וג'וזף לוסי לוקח את האפיזודה הזו מ"הצער והחמלה":
הסרט מספר על סוחר אומנות צרפתי, לא יהודי בשם קליין. חייו בפריז של המלחמה הם די טובים – הוא יכול לסחור באומנות בזול. יום אחד מגיע לדלת ביתו עיתון יהודי ומבין שחושבים שהוא יהודי – הוא מנסה להוכיח לאורך הסרט שהוא לא יהודי – ללא הצלחה. מסתבר שמישהו אחר יהודי בשם קליין, מפליל אותו שהוא יהודי. מר קליין נשלח לבסוף למחנה ריכוז.
הרעיון הוא שאי אפשר לדעת ללא מסמכים אם מישהו יהודי או לא – יהודי הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי.
סיפור שקשור לביוגרפיה של ג'וזף לוסי שגם הורחק ממולדתו בגלל דעתו, והיה מאוד רגיש להרחקה של בני אדם ע"פ קריטריונים שרירותיים.
קטע הפתיחה של הסרט מציג את הקריטריונים – הסיינסטיפיקציה שעושים לתורת הגזע. יש מאבק בין תפיסה שאומרת שיהודיות היא מהות גזעית ומדעית והתפיסה שאומרת שהוא יהודי הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי.
הסרט מציג את הגיהנום שעוברים מי שמואשמים שהם יהודים.
העמדה של הסרט היא מאוד אוניברסאלית – שטוען שכל בני האדם הם שווים והניסיון לקבוע את היהודיות ע"פ גזע הוא ניסיון נפסד. המסר הוא אוניברסאלי.

הולוקוסט\ מרווין חומסקי\ 1978:
מה קרה בארה"ב בתקופה שקדמה לסרט?
ב"יומנה של אנה פרנק" מוצג הנסיון לטשטש את היהודיות.
בין 1959 ל 1978 היה מהפך תודעתי ביהדות ארה"ב – המהפכה האתנית – במהלך שנות ה60 הפסיקו מרבית האמריקנים להאמין בתפיסת כור ההיתוך והחלו לחגוג את הקבוצות האתניות בארה"ב. גם היהודים החלו לחזור לזהות היהודית שלהם – זה החל בעיקר מהתרבות הגבוהה: במהלך שנות ה 60 סופרים כמו סול בלו ופיליפ רות (סופרים נחשבים)שמדגישים את הזהות היהודית האמריקאית ומה המשמעות להיות יהודי אמריקאי – זה הגיע לאחר ש80 שנים הם ניסו למחוק את הזהות האמריקאית.
אז מה זה אומר מבחינת היהודים האמריקאים להיות יהודי?
אפיק המסורתיות: רוב יהודי ארה"ב לא היו אורתודוקסים אלא רפורמים – יהדות ששומרת על מסורת ומנהגים אך לא מפגינה.
אפיק נוסף – להיות ציוני, לתמוך במדינת ישראל – התמיכה בשחרור יהודי בריה"מ והעלאתם לארץ ישראל. [הזהות עם מדינת ישראל הייתה מאוד נעימה אחרי מלחמת ששת הימים ב 1967 – שהייתה גאווה בלהיות יהודים 1976, מבצע אנטבה ב].
קודם כל הם הפסיקו להתבייש ביהודיותם, הם הרגישו מספיק ביטחון עצמי בהדגשת היהודיות ולא להסתיר אותה.
אפיק שלישי – זכר השואה – אחד מפירותיו הוא מוזיאון השואה בוושינגטון.
חלק מהפכה האתנית זה חגיגתם בתרבות הפופולארית המדגישה את הזהויות האמריקאיות השונות [דסטין הופמן או רוברט דה נירו].
ב 1977 עלתה לאוויר הסדרה "שורשים" שסיפרה על קורותיהם של השחורים בארה"ב וזכתה לרייטינג ענק. הצלחה זו דירבנה את מפיקי הסדרה להפנות את הזרקורים למוצא האתני שלהם וכך יצרו את "הולוקוסט" – מלודרמה קיטשית. קורותיהם של משפחת וייס, משפחה יהודית אמריקנית מתבוללת, שחיה בגרמניה ומבחינת אפיונה, היא אמריקנית לכל דבר – בתקופת שלטון הרייך השלישי ומרד גטו ורשה. הסדרה מייצגת את השואה כאירוע יהודי בלעדי ולא כאירוע של השמדה כוללת, ולא מציג 5 מליון נוספים שהושמדו.
הסיפור הגדול זה הזהות היהודית אמריקנית – בתחילה הרצון להדמות לגויים ולאחר מכן – המהפכה האתנית של שנות ה 70  – הזהות היהודית עוברת מאוניברסאלית למהותנית.
אנחנו יכולים לדעת רק מה שיהודים אמריקאים חושבים על השואה לא מה שגויים אמריקאים חושבים! [צ'פלין – לא אמריקני ולא יהודי].
הולוקוסט הוא סרט מפתח משום שהוא מעלה את השיח על זה ש"רק יהודים מתו בשואה". נקודה נוספת – זה הסרט הראשון שמתייחס לשואה בצורה רצינית – כדרמה. מבלי הסנסציוניות הצבעונית של המהפכה המינית, או אימה ומותחנים של הרוע השטני [סטייל "פרדי קרוגר"]. השואה היא משהו אמיתי כך שלא צריך לברוח לכיוונים סנסציוניים בשביל "למכור" אותה.
בגלל הולוקוסט השואה הופכת להיות לעניין טלוויזיוני למשך הרבה מאוד זמן בארה"ב.
הסרט מעיז להגיד את מה שעד כה התעלמו ממנו  - יש יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים.
זה סידרה שאומרת שיהודים טובים הם אקטיביסטים, שמחזירים מלחמה. היחיד ששורד ממשפחת וייס הוא הבן הספורטאי, החזק, הגיבור שהצטרף לפרטיזנים ולחם. חלק גדול מהגאווה היהודית משלבת בין זיכרון השואה לציונות וללוחמה היהודית.
בשנות ה 50 רק סוג מסוים של יהודי היו לגיטימיים בארץ – היהודים הלוחמים. אלו שהיו ציונים עוד לפני הלחמה ולאחריה עשו את הדבר הציוני ביותר – עלייה ארצה והקמת קיבוץ.
ההתקבלות של "הולוקסט" היא גם מעניינת – הוא כנראה סרט השואה הנצפה ביותר בעולם, ראו אותו כ 300 מליון צופים, סובב עולם. הוא היה קל לצפייה, נגיש מאוד ובפריים טיים. הסדרה הזו הביאה יוצרים גרמנים לעשות סרטים על הנאצים – הגרמנים החליטו שלא ייתכן שהם ישאירו את העבר שלהם בידי הוליווד [ובמילה אחרת – היהודים]. זה גרר להפקה מסיבית של הפקות סרטים גרמניות על השואה.
השואה הופכת לג'אנר, עם סימנים משלו [כמו הסימנים המובהקים של המערבון – דלתות הבאר, כובעים, סוסים מגפיים]. בשנות ה 80 הסממנים הם בעיקר פיג'מת פסים, גדרות תיל – נעשות הרבה סדרות ופיצ'רים לטלוויזיה – כמעט ולא נעשים סרטים.

הקולנוע הצרפתי בשנות ה 80:
דווקא אז הנושא של השואה צמח, כל במאי נחשב עשה סרט שואה – הם אומרים בגלוי: יהודים הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי, יהודי צרפת הם צרפתים לכל דבר, וכן – הצרפתים שיתפו פעולה עם הנאצים [וישי].
רבים מהמסגירים הגדולים של משטר וישי נעצרו בשנות ה 80 ונאשמו במשפטים שנעשו כפושעי מלחמה.
לפני כן, עשו סרטים על השואה רק מי שהיה לו אינטרס פוליטי. [מרסל אופולס היהודי, ברי שמדבר על ילדותו ב"הזקן והילד"]

המטרו האחרון\ פרנסואה טריפו\ 1980
משחקת בו, בתור היהודיה, קתרין דנב – המהות של האישה הצרפתייה. דמותה של קתרין דנב ממשיך באופן ישיר ומספר את הסיפור של "הצער והחמלה" ומדבר על עניין ההסגרות. אך היהודי בסרט, הוא יהודי גרמני (לא יזרעאליטי), הוא במאי, איש תרבות, הוא מוצג כמאוד צרפתי, כמאוד סופר הירו – העובדה שהוא מצליח לשלוט בהכל ממקום מסתורו גורמת לכך שהוא מוצג יותר מדי כסופר הירו ומעלה כאן סריאוטיפ אנטישמי על היהודי שהוא כל יכול, שמהמחשכים הוא יכול לשלוט בעולם (פרוטוקולים של זקני ציון). טריפו לא רצה לעשות דבר כזה – אך הוא לא במיוחד הבין בפוליטיקה.

שואה\ קלוד לנצמן\ 1986
סרט של תיעודי שמונה שעות על השואה, הוא סרט שמורכב אך ורק מראיונות, אין אף פוטג'! הוא מעריץ גדול של סארטר והוא מקדם את האידיאולוגיה האקזיסטנציאליסטית – אין עבר, אין עתיד – רק הווה. אין שחור – לבן, יש רק צבע. הוא מראיין גם ניצולים וגם את ה"תליינים", פולנים וגרמנים – הוא מנסה ליצור חוויה טוטאלית של "מה קרה שם בדיוק" – איפה כל עץ עמד ואיזה מזג אוויר היה.
רוב האשמה נופלת על הפולנים – הסרט יוצר שוויון בין האנטישמיות הפולנית העממית וההשמדה התעשייתית – הוא מגלגל את האחריות אל האנטישמיות הכפרית,  הרבה פחות מהאשמה למרכז הנאורות של מערב אירופה. בנוסף, ישנה תחושה שניתן כבוד כלשהו לגרמנים.
בנוסף, זה סרט מאוד מהותני – גם כאן – רק יהודים מתו בשואה, לא מוזכרים כלל הקורבנות הזרים.
עוד דבר בעייתי - דה – קונטקסטוליזציה – אין דיבור כלל על מלחמת העולם השנייה – התעלמות מוחלטת.
בנוסף, גם התעלמות מהעובדה שהיו גם יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים. יוצא מכך שכל היהודים הם קורבנות תמימים.
בעיה רביעית – חוסר הביקורתיות שיש לו כלפי הראיונות האישיים, הוא לא מטיל ספק בראיונות [בניגוד ל"הצער והחמלה" של מרסל אופולס]. הזיכרון האישי הופך לתחליף להסטוריה האובייקטיבית – דבר שהוא מאוד מוטל בספק.

שנות התשעים – העשור החמישי: "השואה זוכה באוסקרים":
השואה עוברת מהטלוויזיה לקולנוע ונעשים כמה וכמה סרטי שואה מאוד מצליחים.
קורצ'אק\ ויידה [פולין]\ 1990
תסריט של אניישקה הולנד – היתה תלמידה של ויידה וביימה לאחר מכן ביימה את "אירפה, אירופה".
הסרט מספר את השנתיים האחרונות בחייו של יאנוש קורצ'אק, מהגעתם שלו ושל הילדים לגטו ורשה.
הסרט מתאר איך הרופא נלחם להשיג אוכל לילדים – הסרט נגמר באקציה לטרבלינקה – הוא והילדים עולים על הרכבת, אך היא לא מגיעה לטרבלינקה, היא נעצרת בדרך בשדה, הילדים יורדים והולכים בשדה אל עבר הערפל.
הסרט מראה את החיים בגטו כפי שהיו באמת – המעמדות השונים, הספסרות, הרעבים ללחם והעשירים שהרוויחו 100 זלוטי על כיכר לחם שהוא מכרו, הוא מציג את משתפי הפעולה, מראה את הגופות בנונשלנטיות, את הילדים של מרד גטו ורשה – צעירים ללא משפחה שלא היה להם מה להפסיד, הם אידאליסטים אך לא כל כך מוצלחים. הסרט משנה את היחס למשתפי הפעולה – קורצ'אק הוא ללא אידאלים, "אין לי כבוד – יש לי 200 ילדים", ערך ההשרדות. אין העדפה כמו בהולוקוסט רק ליהודים הלוחמים.
הוא גם מציג את הספסרים בצורה מאוד מורכבת, הם גם רעים אך גם נדיבים – הסרט מציג יחס מאוד מורכב של החיים בגטו.
מעתה ואילך לא יהיו אצל ניצולים אקטיביסטים, לוחמים אלא גם על קורבנות נטולי כח. ומתייחס לשואה כאירוע יהודי בלעדי. אך המסר שלו הוא יהודי אוניברסאלי – ילדים יהודים וילדים פולנים – אין הבדל בינם, ערך החיים הוא הגדול.

אירופה, אירופה\ אניישקה הולנד [פולין], 1992:
סיפור שהתפרסם בשנות ה 80, סיפורו של שלמה (סאלק) פרל, שעבר את השואה עם סיפור מאוד "הרפתקני".
שלמה פרל נולד למשפחה יהודית פולנית שהגרה לגרמניה, הוא הגיע בתור ילד קטן מאוד לגרמניה. אחרי פרעות בגרמניה שבהם הורגים את אחותו של שלמה פרל, משפחת פרל חוזרת לפולין ללודג' – בגלל שהכירו את הגרמנים, כשהקימו את גטו לודג' הם נפרדים [אחת הדרכים היחידות לשרוד] – המשפחה מתפצלת – שלמה ואחיו נשלחים מזרחה לגבול הרוסי, במהומה שקורת שם, הוא מאבד את אחיו בגיל 14 ונשלח לבית יתומים.
מה שמאפיין את הילד זה העובדה שהוא סתגלן לחלוטין – בגרמניה הוא גרמני לגמרי, ברוסיה הוא קומוניסט לגמרי. ואז מגיעה 1941 – מבצע ברברוסה – שיתוף הפעולה בין גרמניה לרוסיה מתפוצץ ובית היתומים מתפרק.
הסרט אירופה, אירופה, הוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי הפולני. אניישקה הולנד, פולניה, שאביה היה יהודי, ואמא שלה פולניה. האופן שהיא גדלה בו יצרה לה תחושה של סירוב לקבל כל אידיאולוגיה באשר היא, זהות לאומית. זה מה שמכתיב את הסרט. סאלק נולד בגרמניה, היה גרמני לכל דבר. כאשר הגיע לפולין הוא השתלב בפולין בצורה מלאה. משם, כשעבר לגרונדו, שהיתה בהשפעה רוסית, הפך להיות רוסי קומוניסטי. קומוניסט נלהב, דאג לעזור לכולם לעלות למשאית לפני שהוא עלה.  סאלק הפך להיות הקמע של היחידה, חייל צעיר בצבא הנאצי שמגלה אומץ בעל כורחו. מפקד היחידה מאמץ אותו ושולח אותו לפנימייה יוקרתית של הנאצים. הזהות היהודית שלו חקוקה בו,לא בגלל שיש לו דם יהודי,אף יהודי או מאפיינים יהודיים אחרים לכאורה, אלא בגלל שיש לו ברית מילה. לולא היה נימול הוא היה הופך לנאצי, כי זו הדרך שלו לשרוד.                                                                                                                                                                       הסצנה בה המורה מסביר על המראה וההתנהגות האופייניים ליהודים באופן מדעי: סצנה שדומה לסצנת הפתיחה בסרט "מר קליין" שמטרתה היא להראות שאין מהות יהודית, יהודי הוא מי שאומרים עליו שהוא יהודי. הסרט מסרב להזדהות עם גזע:יהודים, גרמנים, פולנים,  רוסים. אין רעים לעומת טובים,יש אובייקטיביות ומכאן שהטענה היא שאפשר להיות כל דבר כזה גזע, הסרט הוא אוניברסאלי,בדומה למר קליין.                                                                                                                דבר נוסף שאפיין את הסרט הוא שהשואה היא לא מפלנטה אחרת, לא זוועתית (בדומה לפסנתרן). גם כי סאלק לא נחשף לסיפורי זוועה במהלך הבריחה שלו. הסרט מצולם בתאורה חיה, צילומי יום, בשטחים פתוחים.                                                                                            מוטיב העורלה - בסוף הסרט כשהוא פוגש את אחיו הם משתינים בצוותא, סוף סוף הוא מאמץ את זהותו היהודית.                                                                                                                                            מוטיב הזהות - סאלק הוא אדם עם בעיות זהות קשות, הוא מאמץ כל אידיאולוגיה שבסביבה שלו,בגלל זה הוא חוזר על כל משפט ביוגרפי שלו בפתיחה פעמיים, משנן ובגלל זה הוא בוחר לעלות לארץ ישראל כדי ששם לא יהיו לו בעיות זהות.
רשימת שינדלר\ סטיבן שפילברג\ 1993:                                                                                               סרט חשוב מאוד בזיכרון הקולקטיבי.                                                                                               ספילברג הוא היסטוריון קולנועי מהבחינה שיש לו יחס שיטתי להיסטוריה, בעיקר מלחה"ע ה-2 ויוצר המון סרטים על עניינים היסטוריים ופרשנותו היא בעיקר אמריקנית. המטרה שלו הייתה לקבל לגיטימציה הוליוודית, כבן למשפחה יהודית אורתודוכסית יחידה בכל האזור. בגיל 18 הוא עבר לקליפורניה ללמוד קולנוע והתחיל לביים לטלוויזיה. ספילברג הרגיש שהוליווד היא הבית שלו מהבחינה שיש בה לא רק תחומי עניין אלא בזכות ריבוי היהודים והוא עשה מאמצים מאוד גדולים לזכות באוסקרים ועשה זאת בנושא כבד שמתחיל למצוא חן בעיני האמריקאים. עד 93' נושא השואה היה רק בטלוויזיה באמריקה ובחר בסיפור שנראה לו מסחרי. הסיפור הוא על גוי, גרמני, חבר במפלגה הנאצית שהציל יהודים. שינדלר עצמו היה איש עסקים, נוכל, שמסיבות לא לגמרי ברורות מחליט באמצע המלחמה, אחרי שהוא עושה הרבה כסף להציל הרבה יהודים ככל שיכול ומוציא על כך הרבה מאוד כסף. היהודים היו מאוד אסירי תודה לו ועד סוף ימיו הם פרנסו אותו, גם נתנו לו קצבה והוא הפך להיות אחד מחסידי אומות עולם כבר בשנות ה - 50. ספילברג לקח את הסיפור הזה והפך אותו לסיפור דגל על השואה אבל זו בחירה בעייתית.                       דבר נוסף הוא הצבעוניות של הסרט: מצד אחד אי אפשר לעשות סרט על השואה בצבעים טבעיים כי זה נראה משונה, מצד שני הצבעוניות המודגשת נוסח הארורים היא בעייתית. הוא עשה את הסרט בשחור לבן, פרט לקטע שבו הצבעוניות היא נורא מעטה וסימבולית, אבל זו הפעם הראשונה שבה זה נעשה כך.                                                                                                           דבר נוסף שהוא התכוון לטוב ויצא לו קצת רע: לא להביא שחקנים כוכבים לסרט, כדי לעזור ליצור  הזדהות, לעשות את זה 'שואתי' יותר. הסרט הוא סרט ארוך ומותח והוא הרגיש שהוא לא יכול להוציא אנשים בהרגשה רעה, והרבע האחרון הוא סדרה של קתרזיסים, סדרה של טקסי הזדככות, לעבד את המידע שלהם ולפרוק אותו, בעיקר בבכי. מטרת הקטעים בעיקר לגרום לצופים להרגיש טוב.                                                                                                                                      הסצנה בה שינדלר נפרד מהיהודים: שפה קולנועית מאוד הוליוודית,שינדלר בולט כמו כוכב, השפה מאוד מהותנית, ההבדלים בין הגרמני הגוי הגבוה ליהודי הנמוך, מאוד "היהודי זיס". היהודים יהודיים למראה, שיער כהה, פשוטים. שינדלר בוכה, היהודים הולכים לחבק אותו, טקסי הבכייה. הקטע נועד להראות שיש עוד תקווה אחרי השואה, לא שיש חידלון. שינדלר חולף על פני היהודים בנסיעה בחלון, הוא לעומתם.                                                                             ספילברג סוגר חשבון עם הרוסים שניצחו את המלחמה אבל רק פרש בודד מגיע ומדבר בפומפוזיות.                                                                                                                                                        המעבר בין העבר בשחור לבן-צבעוני: שמיים באירופה לבין אדמת ארץ ישראל והשמיים הכחולים ספילברג מתייחס לקולנוע ורוצה שהדברים יצטלמו טוב: מה יותר מצטלם טוב מאשר הגרמנים כגברים גבוהים ונאים לעומת ה"מראה היהודי". יתכן שספילברג חושב שיש מהותנות יהודית. למעשה, ספילברג מייצר קריקטורות אנטישמיות מהסוג הגרוע, הפיזיונומיה של היהודי היא של היהודי הנצחי.                                                                                                                                                   עניין שיתוף הפעולה עם הנאצים-היה שת"פ וזה לא לעניין, אבל כל היהודים בסרט הם אנשים טובים. למרות שבפועל מי שניצל ברשימה היו אנשים "מסודרים" שידעו את מי לשחד, מאכערים אבל זה לאו דווקא רע, כאם אנושי ומציאותי והסרט אפילו מסווה את זה כדי להימנע משיפוט, אפילו השוטרים היהודים מתנהגים יפה.
האידיאולוגיה של הסרט - הון לא שווה חיים: הסרט נעשה באחד השיאים של העידן הקפיטליסטי המאוחר, נדמה שכסף יכול לפתור כל בעיה, גם בסרט. אבל מה לעשות שזה לא נכון היסטורית, כי הרבה יהודים עשירים מתו בשואה והנאצים לא הסכימו לקחת שוחד, או לקחו את השוחד ולא כיבדו את ההסכם. נוצר רושם שאם היה מספיק כסף היה אפשר לקנות יהודים. במלחה"ע ה-2 היו אידיאולוגיות אחרות שהתחרו באידי' הקפיטליסטית ובסה"כ אם מסתכלים על סיפורי ההינצלות כסף כמעט שלא היווה פונקציה. הסצנה בה שינדלר אומר שתמורת רכושו כמו מכונית וסיכה היה יכול להציל עוד יהודים היא לא נכונה. אך זהו מוטו קבוע בסרטיו של ספילברג:בעל ההון המיטיב, שמצליח בעזרת יוזמה ומשקיעים.                                         הבנאליות של הרוע ורוע שטני נעלמות בסרט - זהו רוע שטני לעומת טוב ברור: יהודים טובים ובעל בריתם הטוב ורע שטני ברור ופסיכי, אמון גת.                                                                           כל מי שהייתה לו שורה בסרט נשאר בחיים, וזה הוליוודי נורא. הצלה ברגע האחרון הוא מוטיב הוליוודי ברור. סצנה שגררה ביקורת למשל שפולנסקי מחקה אותה בלעג, שיורים בשטרן אבל הרובה נתקע כל הזמן. בפסנתרן פולנסקי טוען שאין סיבה, אין אלוהים, הכל מקרי.               הסרט זכה להצלחה בגרמניה כי הם יכלו להזדהות עם שינדלר, שהיה גוי נאצי מוכר - אבל טוב שהציל יהודים.
הפסנתרן\ רומן פולנסקי\ 2002:                                                                                            
                     ולאדיסלב שפילמן, שם פולני, יהודים שהתבוללו, מעורים בתרבות הפולנית. הבמאי, פולנסקי עצמו הוא בדיוק באותו המגזר, לא היהודים היידישיסטים ששונאים את הפולנים ולא רוצים להתערות בחברה הפולנית.                                                                                                                  הפסנתרן הוא סרט אנטי אמריקאי בשני היבטים: גם נאמר בגוף הסרט וגם השפה היא לא 'אמריקאית', יש הרגשה שהפסנתרן היא התשובה של פולנסקי לאמריקניזציה של השואה שהשיא שלה הוא ברשימת שינדלר. שפילמן היה בין ה-20 הבודדים שהצליחו לשרוד את גטו וארשה, מהמקומות היותר נוראיים. שפילמן היה בגטו התפרנס כפסנתרן באחד מבתי הקפה של הגטו, לאחר מכן הוא מתחיל לעבוד בעבודות כפייה.                                                                                           הסרט מתאר את התהליך שבו החיים בגטו הופכים לסהרוריים הרבה יותר. הוא ניהיליסט מוחלט, אקזיסטנציאליסטי. שפילמן הוא מאוד פאסיבי (חוץ מהסצנה בה הוא מציל את אחיו מידי היודנראט),הכל ממוזל, לכאורה לא מגיע לו להישאר בחיים לפי הקולנוע ההוליוודי, מייצג את התושייה, היוזמה ושפילמן בכל זאת נשאר בחיים, כלומר זה עניין של מזל ושרירותי. האקראיות של הקיום האנושי, מקריות. במצב כזה לבני אדם לא נשאר הרבה פרט לצחוק, הומור שחור כמוצא שבו אפשר להתנהל בסיטואציה הבלתי אפשרית של הקיום הזה. למשל כשהגרמנים נוסעים על הגופות, כמו שהנריק אמר שהיהודי המורדם שנרצח לא הרגיש את זה, זו פרשנות אחת.                                                                                                                                                                      הסרט לא יוצא מוארשה, נשאר בה מתחילת הפריים הראשון ועד לפריים האחרון, ושפילמן לא לומד דבר כמו אצל שפילברג, הוא מנגן בוארשה והוא לא עבר תהליך מסוים כמו ברשימת שינדלר. לא לומדים או מפיקים לקח מהניסיון. אין תחושה של הצלה ברגע האחרון, אופטימיות ועתיד כמו אצל שפילברג, אצל פולנסקי התחושה היא שהחיים הם מה שקורה בניגוד למבנה התסריט ההוליוודי הקלאסי, זהו סרט אנטי הוליוודי בהיבט שהוא יוצא נגד כל פטנט הוליוודי כזה. הסרט הוא בעצם מתחשבן עם האמריקניזציה של השואה והוא מסרב לתת הנחות.        
אחד הדברים החזקים בסרט הוא האותנטיות שלו: מצולם בלוקיישן לא בגטו כי לא נשאר אבל בפולין).                                                                                                                                                                      
לשפילמן אין רגשות יהודיים, הוא למד כלום כתוצאה מהשהות עם יהודים והסרט הוא מאוד אוניברסאלי והאף של אדריאן ברודי הוא בדיחה, פרט לזה אין לו מראה יהודי. הוא אפילו לא שונא פולנים או גרמנים מהבחינה הזו הסרט הוא מאוד אוניברסאלי, יש יהודים טובים ויש כאלה רעים, יש גרמנים רעים ויש כזה שמציל אותו. הסרט הוא גם הערה על מעמד הסלבריטי:שפילמן מקבל העדפות בגלל שהוא ידוען, כמו במקרה שחייו של אחיו ניצלים.                                           
  אחד המוטיבים המרכזים בסרט שהוא עובר בפרספקטיבה של הריסות מסביב נלקח מציור של הירשברג שנקרא "היהודי הנצחי", שהולך בין ההריסות.                                                
           הנריק שייך למחתרת אבל הוא לא הירואי יותר, אם כבר מטופש יותר, אינפנטילי, המורדים לא טובים יותר מסתם שורדים.                                                                                                  
אפשר לקרוא את הסרט בתור האמנות מנצחת את החומר: הוא ניצל בזכות שהוא אמן גדול - אבל זה לא נכון, הוא ניצל בזכות המקרה בלבד, רק פעם אחת שבה הגרמני הציל אותו היא בזכות שהוא אמן גדול, אבל בגלל שההצלה הזאת היא אחרונה זה נותן תחושה של בזכות אמנותו. בספר הנראטיב העצמי של שפילמן היא שהוא ניצל בזכות זה שהוא אמן גדול, אבל פולנסקי הוא ציני ולא מאמין בכך והמרכיב האמנותי היחיד בסרט הוא של תאטרון האבסורד: הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לצחוק, סטייל מחכים לגודו. למרות זאת הסרט מאוד לא אופטימי. בו זמנית לאוניברסאליות של הסרט אפשר להבין מהסרט שמי שהושמדו היו רק יהודים, לא מספיק מודגשת העובדה שהאליטה הפולנית מושמדת.



http://offnotes.blogspot.co.il/

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה