תעשיית
הקולנוע של מצריים היא הגדולה ביותר והמשפיעה ביותר במזרח התיכון, מצריים היא מרכז
התרבות של העולם הערבי – בערבית יש ניבם שונים לאזורים קטנים יחסית, אך הערבית
המצרית היא ניב שכולם מזהים – זה בזכות הקלנוע המצרי – הניבים היחידים שמזוהים בין
כל דוברי הערבית הם הערבית המצרית בגלל הקולנוע, והערבית הספרותית. בישראל בשנות
השבעים היה משודר ביום שישי בחמש אחה"צ שודר הסרט הערבי של יום שישי – שצפו
בו כל שכבות האוכלוסייה בארץ, מבלי שאף אחד ייתן את הדעת על איך הסרטים האלו – של
מדינת אויב (מלחמת יום כיפור) מגיעים אלינו לטלוויזיה הישראלית למרות שהיה לזה
מחיר – מצד אחד המונים צפו בו ומצד שני היחס לו היה כמו היחס לריאליטי היום – יחס
פולקלוריסטי. הקולנוע המצרי קירב בין התרבות ההסטורית, הספרותית של העולם הערבי
לבין המוני האנשים שהרבה מהם היו אנלפבתים.
באשה – תואר
כבוד למישהו שהתגלגל להיות כיני קריאה לכל אחד ברחוב.
אינפיתח –
מדיניות כלכלית של פתיחות
חלוקה
לתקופות: מהפכה מלוכנית > 1952 מהפכת הקצינים החופשיים – נאצר > 1970 – 2011
– סאדאת ומובארק (תקופת הפתיחות הכלכלית).
ציר זמן
כללי: האימפריה העותמנית – מצריים היא מחוז בתוך האימפריה – לא חלק מזהו מצרית
> תקופה של התפתחות טכנולוגית ואדריכלית כמחוז בולט באימפריה > משבר כלכלי –
נדרשת תמיכה מאירופה > קולניאליזם בריטי שמביא להתפתחות טכנולוגית וכו' גבוהה
יותר, בנוסף מגיעים גם רעיונות חדשים מאירופה: מגיע ליברליזם, מופיע התיאטרון
המצרי הראשון (לפני כן התיאטרון לא היה אריסטוטאלי – היה תיאטרון צללים, תיאטרון
בובות, מופעי קופים, שירה וכו'). באותה צורה מגיע בשנת 1896 הקולנוע למצריים –
שבועות ספורים לאחר הקרנת הבכורה של האחים לומייר בפריז, ישנה הקרנה גם בקהיר ואלכסנדריה.
גם השפה המדוברת ביותר במצרים (בשל כל המהגרים שהגיעו אליה), הייתה צרפתית. כתיבת
רומנים – עד אז היו בעיקר משלים ושירה ועם כניסת העולם המרבי למצריים החלה גם
כתיבת רומנים.
אך על אותו
הגל מגיע מאירופה גם הרעיון הלאומי: אחרי שהיא נכבשת ע"י
בריטניה, מצרים מתחיל לאמץ את הרעיון הלאומי, רעיון שמדובר עליו באותה תקופה בשיח
האירופאי ובעיקר בבריטניה > הדבר מייצר מתח בין המצרים לבריטים – מופיעות
הגדרות של עם כובש ועם נכבש (הדבר לא הופיע ברמה כזאת בעת האימפריה העותמנית בגלל
היסוד המשותף – האיסלם) > המצרי מכיר
בעליונותו המתקדמת של המערב – הם גם רוצים להיות עליונים כמותם – מצד שני,
הם עם נכבש, תחת חוקים של המדינה הבריטית, שכל הכנסותיהם, גם מתעלת סואץ, מגיעות
למערב (צרפת ובריטניה) > הייתה הרגשה של אובדן זהות > אך איזו זהות? >
נסיונות לגיבוש זהות מתפתחים כך לזהות לאומית.
במצרים
מתפתחות 3 סוגי זהויות:
1)
מעגל
הזהות האיסלמי – זהות מוסלמית, ערכים מוסלמים. הם מנסים להתאים את הערכים המוסלמים
של הקוראן לערכי המערבץ זהו מעגל זהות דתי – ליו כל המוסלמים בעולם הינם חלק מאומה
מוסלמית גדולה – הרעיון הזה תופס תאוצה אך אף פעם לא מצליח להגיע לעמדה משנת
שילטון.
2)
מעגל
הזהות הערבי: האימפריה העותמנית לא אפשרה ממש חופש ביטוי, לכך כשמצריים נפתחה
למערב, בזמן הכיבוש הבריטי, מצריים נהייתה ליברלית והגיעו אליה עיתונאים והוגי
דיעות בעיקר נוצרים מסוריה ולבנון. העיתון הראשון הערבי (אל ארם) מתחיל במצריים
ע"י סורים ולבנונים נוצרים – כולם חלק מתרבות ערבית, דוברים כולם ערבית
(בניבים שונים, אך כולם דוברים את הערבית הספרותית) – זה מוציא החוצה מוסלמים
שאינם בתוך העולם הערבי, מוסלמים מאינדונזיה למשל.
3)
מעגל
הזהות המצרי: מעגל זהות חילוני המכיל בתוכו את כל קשת התרבויות השונות הקיימות
במצריים > כל עוד אדם נולד במצריים – הוא מצרי. הטענה הקיצונית ביותר של זהות
זו (בעיקר בשנת ה 20) היא שגם האיסלם כבש אותם. הם חופרים בהיסטוריה ומציגה תרבות
קדומה, פרעונית (למרות שבאמת הצאצים של אותם פרעונים הם הנוצרים הקופטים) – רעיון
הלאומיות גרם לכל עם שהיה באזור הגאוגרפי הספציפי להתחיל במסע חיפוש היסטורי,
ארכיאולוגי במטרה למשמע ולהצדיק את זהותו – ישנה חזרה למקורות בשביל להצדיק זהות
קבוצתית לאומית.
-
אלו
מגמות שלא בהכרח מתנגשות זו בזו והן יכולות לפעול זו לצד זו.
המזרח התיכון לאחר מלח"ע ה 1:
חלוקה של האימפריה העותמנית לשעבר בין הבריטים
והצרפתים, חלוקה מלאכותית של קווי סרגל ישרים, בניגוד למפה המדינית של אירופה
שהגבולות בה מוחלטים ע"י שרשרת הרים או נחל – מקורות טבעיים. שיטת "הפרד
ומשול" – נוצרת "המדינה המצרית" (שעד מלח"ע השניה, כללה בתוכה
גם את סודן). הייתה סמכות אחת לכל מדינה. קבוצות תרבותיות שונות הוכנסו תחת אותה
קטגוריה של זהות לאומית למרות שהציגו אינטרסים שונים זו מזו. הרעיון הלאומי יכל
לשכנע מצרי מהצפון להלחם בשביל המצרי מהדרום על אף שלא הכירו מעולם. – כולם חלק
מאומה אחת, ממשפחה, מקהילה (באמצעות עיתונים למשל). הדבר מקבל ביטוי משמעותי במהפכת
1919 – התקוממות מצרית כנגד הבריטים – דרישה לעצמאות. אלו תהליכים שמתרחשים בכל
העולם הערבי, אך קודם כל אצל המצרים.
ב 1922 מצריים מקבלת עצמאות ומכתירה את המושל כמלך – אך
עדיין במשטר בובת בידי הבריטים. ב 1936 המלך פואד מת ובמקומו עולה בנו שגם הוא
שליט – בובה.
בחזרה בהסתכלות על תקופות:
מלוכנית – הבריטים, התגבשות הזהות המצרית הלאומית, מלך –
בובה, ההתנגדות לבריטים החלה להרחיק אותם לאט לאט ממצריים ולפנות את עצמם ואת שלטונם
לאט לאט (ב 1948, מצריים כבר יוצאת למלחמה נגד ישראל) – עד 1952: המהפכה – תחילת
תקופתו של נאצר – ההיסטוריה המודרנית של מצריים מתחיל ביום המהפכה ה 23.7, שהוא
יום ההולדת הרשמי של מצריים גם כיום.
1948 – מלחמה עם ישראל.
1952 – מרד הקצינים של הצבא הבריטי כנגד הבריטים ונגד
השלטון המושחט שמשחק לידי הבריטים ולא רואה את העם. עולים עם הצבא ומבצעים הפיכה –
ללא שפיכות דמים. בזמן שהמלך היה בנופש באלכסנדריה הצבא המצרי יצא עם טנקים אל
הארמון. מי שעמדו בראש מהפכת הקצינים החופשיים היו נג'יב ונאצר.
http://offnotes.blogspot.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה